כבר ימים אחדים שיושבים הם שניים
בין המון אנשים
ומרחפת דממה.
ודקות אחדות חולפות ביאט
לרבים פרט להם
הן חלפה לה שעה.
בין חרך הדפים תחייכנה עינייה
בלי בושה הוא יביט בה
וימתין לתורה.
היא תביט לבסוף, ויאירו פנייה
(יש חלום מתגשם! יש פורחת שממה!).
נפגשים לבסוף, כך מציאות מזמנת
הוא מאיץ צעדיו, ויפסע לצידה
הוא חושב מה יאמר, היא חושבת אחרת
וכוחו של מבט, בטל בין מילה.
"אתה יודע", אומרת, (יש דברי איוולת)...
הוא מביט נאלם, משתוקק לשתיקתה.
"את יודעת", אומר, (יש נימה מבוהלת)...
היא חושבת הרחק כבר; מביטה בצל דמותה.
כבר ימים אחדים ששתיקה מלהגת
וצחוקה מהדהד בין כתלי הדממה
"יש עבודה חשובה, כך אני חושבת
היום אלמדם, את השניים, מה יפה היא שקיעה".