בזמן האחרון אני כבר בכלל לא רואה טלויזיה. אין לי חשק ואין לי
כח, וזה כנראה בגלל שאין אנשים בצד השני של המרקע. מעניין אותי
לחשוב איך זה, אם הייתי יכול להיכנס לתוך תוכנית. איזה כיף.
איזה מקום יותר טוב יש להיות בו מאשר בתוך עולם טלויזיוני
מושלם, עם דמויות טלויזיוניות מושלמות. אתמול בערב, ישבתי
וחשבתי. אולי גם אני תוכנית טלויזיה. אולי אני לא יודע, אבל כל
ערב בשבע, חוץ משבת. אלפי, אם לא מיליוני אנשים. משפחות,
רווקים, ילדים. כולם מתישבים מול הטלויזיה, כדי לצפות קצת
בחיים שלי. כדי לראות את החיים שלי. איזה דרך יותר מתאימה יש
לסיום פרק, משאר אותי עומד בתחתונים במטבח ואוכל אבטיח מעל
הכיור מסתכל החוצה מהחלון. ובטח יש המון אנשים, שממש אוהבים את
התוכנית שלי. שאני החלק הכי חשוב ביום שלהם. שהם מחכים כל היום
בשביל לתפוס את הפרק בערב, ודיר באלק אם מישהו מפריע להם. כי
הם עוד עלולים לפספס איזה משהו חשוב. אולי, כשאני עומד וחושב
לי על החיים ואומר לי לעצמי אימרות חוכמה, אני לא אומר אותם רק
לעצמי. אולי, אני היא אותה האומנות המדהימה שאני כל כך רוצה
ליצור, ואולי עשרות אינטלקטואלים ממושקפים יושבים בהערכה
אומנותית בזמן שאני שוטף ידיים משאריות אבטיח. בטח אלפי
מעריצות יפיפיות, יושבות בבית וחולמות עלי בערבים. או, לו רק
הייתי אמיתי. בטח, הן רוצות להגיד לי. כמה שהן מבינות, וכמה
שאני הבנאדם המושלם בעינייהם, וכמה שהן מתקשרות אל הכאב שלי.
ואם הן רק יכלו, הן היו אוהבות אותי לנצח, ולא מבינות איך זה
שבעולם של הטלויזיה שלי, זה לא ככה. בטח, יש לי רייטינג
בשמיים. אני בטוח שהמבקרים כותבים עלי שבחים לא נורמליים, ושהם
נדהמים מכמה שהסידרה אמיתית ואונתנטית כל פעם מחדש. ואיך שאני
מצליח לרגש את כולם כל פעם מחדש. ובטח יש את השרופים. אלה
שמכירים אותי יותר טוב מעצמי, שרואים שידורים חוזרים של עצמי,
עוד מהימים שהתוכנית הייתה בימי שלישי בצהריים, אחרי המומינים
ולפני החדשות. והם יודעים להגיד לי את כל הדברים שאני בעצמי
כבר הספקתי לשכוח. ויש להם כנסים שלמים בהם הם באים ומדברים
עלי, וקונים חולצות שלי ופוסטרים שלי לתלות על הקיר של החדר.
בטח היו כבר כמה זוגות שנפגשו בזכותי. שהאהבה שלהם לתוכנית שלי
קירבה אותם ביחד. בטח יש כמה דיכאוניים. שאני, אפילו שאני רק
דמות בטלויזיה שלהם, מספיק אמיתי בשביל שהם יחשבו שעוד יש איזה
מישהו שיבין אותם, ובגללי הם עוד לא קפצו מאיזה גג. בטח אני
נותן להם את התרפיה שהם צריכים, את הרוגע מחי היום-יום הקשים
והכואבים. זה כבר חלק מהשגרה. הביתה אחרי 8 שעות עבודה. לחלוץ
נעליים, להתיישב עם סנדביץ' טוב ולהדליק את הטלויזיה לשעה
ומשהו של נחת. בטח טובי הזמרים בעולם הלחינו וכתבו את מוסיקת
הפתיחה לתוכנית שלי. בטח יש דיסקים של התוכנית שנמכרים בחנויות
המוסיקה הטובות ביותר, עם הפרצוף שלי מתנוסס על גבי העטיפה.
בטח כבר גרמתי לבכי, לצחוק, לאושר. בטח כבר היו לי פרקים יותר
טובים, פחות טובים. עם סוף יותר אופטימי, עם סוף מותח. בטח יש
את פרקי סיום העונה, שאיכשהו תמיד מתעלים על עצמם כל פעם מחדש.
בטח השראתי כבר כמה נשמות צעירות ללכת אחרי עצמם, שידעו שאם
אני יכול. אז כל אחד יכול. ובטח בעוד כמה שנים, איזה במאי
סרטים דגול. או איש עסקים, או אלוהים יודע מה. כבר יקום ויגיד,
כן. על התוכנית הזאת גדלתי, ובלעדיה לא הייתי מי שאני היום.
בטח יש את אילו שלא מבינים מה כל המהומה מסביב, וחושבים שזאת
סידרה דבילית, אפילו שהם לא ראו אפילו פרק אחד. בטח יש את זה,
שנולד בדיוק איתי באותו היום. ורואה את התוכנית בזמן האחרון,
והחיים שלנו הולכים בהתאמה. בטח זאת באמת תוכנית מדהימה, היא
כל כך מזכירה את החיים האמיתיים. תפאורות מדהימות, דמויות
עמוקות. דיאלוגים שנונים. מעין עומק מיוחד כזה, שנוגע בלב ליבו
של האדם. תוכנית טלויזיה שתיזכר לדורות, קלאסיקה. ובטח, בטח שם
אני אהוב. כמו שפה אני לא.