ואחרי הכל, מה אתה באמת יודע על החיים שלך יא בן אדם, מה, הרי
כל מה שאתה חושב שאתה יודע, או ליתר דיוק כל מה שאתה חושב
שצברת במהלך חייך בזכות עצמך, הושתל לך בראש הרבה לפני שאתה או
אני, היינו, או נהיה מודעים לעובדה הזו. עזוב, שחרר, אתה לא
תבין ואני לא מבין, את האמת, אני עצמי קורא עכשיו את מה שכתבתי
ולא ממש מבין את המשמעות. לך איתי, קשה לי, תבין, אני, עד לפני
כמה דקות, חשבתי שאני מבין...
חשבתי...
נו, חשבתי, אז מה.



עוד חודש אני שוב פעם נוסע. כן, שוב פעם. למען האמת הייתי צריך
לעוף מכאן כבר לפני חודש, אבל איכשהו נשארתי. אני לא יודע למה,
אולי המצאתי לעצמי את הסיבות ואולי, אולי הסיבות מצאו אותי.
נעים לי כאן, בארץ, אבל נעים לי יותר מחוץ לה. אני כבר שנתיים
מהלך בעיני הסובבים אותי כאחד שלא מוצא את מקומו. אך עיני
רואות את מה שהם לא רואים וזה ההבדל הדק. את האמת, זה לא
שנתיים, אלא ליתר דיוק שנה וחצי. כן, שנה וחצי. שנה וחצי שאני
"לא מוצא את עצמי" ונהנה ממקלט החופש שמעניק לי העולם. טוב, לא
יודע אם זה באמת מקלט, אבל כשאני מריח את ריח המטוס, שעון
בכיסא, ספון במחשבותיי כשהמהום המנועים עוטף ומכסה על
תחושותיי, שם, לרגע אחד, אני מתנתק מעצמי. לרגע...
לעיתים רגע הוא מהלך חיים שלמים.
ופעם, פעם חשתי ברגע אחד...
פעם, אבל פעם זה לפני הרבה זמן, וזמן כמו שאנחנו יודעים, לא
החבר הכי טוב של בני האנוש. זמן הוא כמו השטן עצמו. הוא יעניק
לך את מה שאתה רוצה, ידע, חוויות, כוח, הוא מוליך אותך בחייך
צעד צעד, אבל תמורת זאת הוא מבקש את היקר לך מכל, את עצמך.
כן, אתה אף פעם לא תיכנס בין דלתותיו ותצא כשם שנכנסת.
הוא, הזמן, לעולם ימצא את הדרך לעכל אותך בדרכך.
אני, אני מרגיש אותו מעכל אותי בכל יום שעובר.
אולי בגלל זה אני רץ.
אני רץ ורץ למרחקים ארוכים.
פאק איט! שיתפוס אותי.



אני מניח שהוא, הזמן, היה צוחק עכשיו למקרא השורה האחרונה של
מקטע הטקסט.
לנסות לברוח מהזמן זה כמו לנסות לברוח בריצה מהתחתונים שאתה
לובש לגופך בעודך רץ.



אז עוד חודש אני עף. והנה, שוב אני כותב כאן. אני מניח שיש כאן
באתר הזה את היכולת להעלם. להגיד את מה שבא לך ולהתנדף. כן,
טוב לי עם ההתנדפות. היא בריאה לי.

 
אני לוקח את הגלשן, מהדק לגג הרכב, נכנס, מתניע, גז, רוח
קרירה, הלאה לים.



"שווה היום הא'?" מחייכת אלי טליה ואני מחייך אליה חזרה בעודנו
מביטים בגלים. אני מביט בה מהצד. קטנטונת, בת שש עשרה, חובקת
גלשן לצדה, שיער מתפרע ברוח החוף, מכנס שלושת רבעים, גופיית
סבא לבנה גזורה שמתחת לה בגד ים. ילדה בת שש עשרה שמבריזה מבית
הספר לתחושת החופש שמקנה לה הים בגליו. הכרנו שם, בין הגלים,
ביום סוער שהקשה על מלחמתה בהם. טליה, כמו רבים מבני גילה לא
ממש הבינה שכשהים סוער ואתה כבר מוצא את עצמך בתוכו, תנסה שלא
להלחם בו אלא תניח לו לקחת אותך אל המקום שבעיניו אתה ראוי
להימצא. אחר כך הוא יעזור לך למצוא את הדרך חזרה. היא באותו
היום התעייפה ואני שמצאתי אותה ככה בין הגלים שלחתי לה יד. מאז
אנחנו חברים טובים. לפעמים אני מנסה לתת לה מעט ממה שלימד אותי
הזמן אבל היא כשם שאני הייתי בגילה, לא מעונינת לקבל שאריות.
"נו, מה ת'אומר אח'שלי, ניכנס?"
"תיכף, תני לקבל קצת אהבה..." אני ממלא את ראותי באוויר
המלוח.
"אהבה?"
"כן"
"איזה אהבה?"
"זאת..."
"מה?" היא צוחקת כלא מבינה ואני מביט בה.
"את לא מרגישה כמה אהבה יש בו?"
"במי בים?"
"כן".
"שמע, אחי, אני לא ממש יודעת על איזה אהבה ת'מדבר, אבל אני לא
מרגישה שום דבר!" היא אומרת ויורקת הצדה. אני צחקתי וליטפתי את
ראשה בחום.
"בואי לברדור קטן שכמותך, בואי, נכנסים", גיחכתי.
"הופה!" היא משכה גבותיה באושר באותה מילה קבועה שהיא תמיד
זורקת.
"יש סחף חזק לימין, תיזהרי", אני אומר לה תוך כדי צעידה אל
פנים המים.
"כן, גופי באק סייד טו דה וואייב", היא אומרת.
"תפסי פינות, ורדי באמצע".
"אני אנסה, אתה יודע שזה קשה לי".
"אני שומר עליך".
"עומדות לי הפטמות", היא צוחקת ואני משחק אותה כאילו אני לא
שומע. יש לה את זה לקטנה הזו, את הרגעים בהם היא מנסה לרגע
לדבר אלי באופן שונה.
"יאללה, עלי על הבורד, יש לך הרבה דאק דייבים לעשות בכדי לעבור
את הגלים, תתחילי לעבוד", אני נשכב על הגלשן ומתחיל לחתור
כשהיא אחרי.
"חכה לי", אני שומע אותה מאחורי וממלמל לעצמי אתה ה- "חכה לי"
של בלה מפינוקיו.  אם יש רגע שבו לעיתים אתה שואל את עצמך מה
לבן אדם בוגר ולחתירה על גוף מוקצף ונוקשה של גלשן גלים אלו
רגעי הדאק דייב שאתה מחויב לבצע בכדי לעבור את הגלים. אותם
רגעים בהם אתה חותר ורגע לפני שהגל מכה בפנייך אתה מרים ברך,
משכיב את הגלשן אל פנים המים וצולל אל מתחת לגל בכדי לשוב
לעלות ולחתור עד שתעבור את כל אותו רצף גלים. ככה זה, בכדי
לחוות צריך להשקיע וגם זה חלק מהחוויה.
"בואי כבר טליה!" אני קורא לה ומביט בה נלחמת בכל מה שיש בגופה
הקטן. אחרי חתירה מאומצת אנחנו עוברים את סוויל הגלים
ומתיישבים על הגלשן צופים לאופק בפויינט שבחרנו.
"איזה כיף", היא מחייכת אלי.
"כן".
"אני מתה על זה".
"על מה?"
"על זה, לשבת כאן על הגלשן ולחכות להתקפה".
"כן, זה באמת כיף".
"זה כאילו שיש לי הכול ואני רק צריכה לבחור", היא אומרת ואני
מביט בה מחויך להבנה שיש בה. יש לה רגעים כאלה בהם היא מפתיעה
אותי בפרספקטיבה שלה.  
"את יודעת, הגלשן שלך, הוא מעלה נוסטלגיה".
"מה זה נוסטלגיה?" היא אומרת בטון הכי תם וחמוד שבן אנוש יכול
להוציא מעצמו.
"נוסטלגיה?"
"כן".
"את זוכרת את התיק הראשון שהיה לך כשהלכת לבית הספר בכיתה
א'?"
"אהה", היא מהרהרת בראשה, "כן, אני חושבת, נראה לי שאני זוכרת
למה?"
"כי תחשבי מה תרגישי אם תראי עכשיו, בגילך, ילדה בכיתה א'
הולכת עם התיק הזה על הגב שלה וידה ביד אמה", אני אומר ומשקיף
לאופק.
"אהה", היא מחייכת, "זאת נוסטלגיה".
"כן".
"אני אוהבת את זה".
"את מה?"
"את איך שאתה מסביר לי דברים".
"אני שמח".
"תגיד..."
"מה?"
"למה אין לך חברה?"
"לא יודע".
"נו די, באמת, תגיד, למה לא?"
"למה כן?"
"לא יודעת, אח שלי בגילך ויש לו כבר אשה ושתי בנות".
"נו, מה לעשות", אני מחייך ושוב משקיף לאופק, "למה אין גלים
ראבק איפה הרצף שלנו טליה?"
"אל תחליף נושא".
"לא מחליף נושא, פשוט לא בא לי לדבר על זה".
"למה?"
"כי ככה".
"למה?"
"למה למה למה, למה את שואלת כל כך הרבה שאלות?" אני אומר ומגחך
לעצמי בעודי נזכר באיזו דמות חביבה מאיזה ספר.
"כי אני רוצה לדעת", היא אומרת.
"אני מניח שלא מצאתי".
"אבל למה?"
"לא יודע, אולי אני חושב שאני לא מספיק טוב..."
"אתה?"
"כן".
"מה קרה לך? ת'נורמלי?"
"לא ממש, ואת יודעת מה, אני חושב שאם היתה לי אשה לא הייתי
יכול להיות כאן איתך..."
"זה נכון".
"נו, את רואה? אז מה את מתלוננת?"
"אני לא, אני דווקא שמחה".
"ולמה לך אין חבר טליה?"
"כי כולם חארות".
"נו, אני יכול להגיד אותו דבר, הופה, תראי, התקפה, תתכונני!"
אני רוכן על הגלשן עם הבטן ומביט לאחור.
"הופה איזה התקפה!"
"קחי אותו, שלך!" אני קורא לה ורואה אותה חותרת ונלחמת בכל מה
שיש בה עד שהגל נושא אותה והיא נעמדת על הגלשן וחוצבת במים.
"בובה את אלה!" אני קורא לה כשגל נושא אותי בירידה לימין לחתוך
אותו לכל אורכו.
"קח אותו עד הסוף!" היא קוראת לי מקו החוף ואני מחייך אליה.
"ואוו", אני קורא כשאני יוצא מהמים אחרי הירידה.
"זה היה יפה".
"זה היה נהדר".
"בוא החוצה לסיגריה".
"יאללה בואי", אני מגחך ואנחנו יוצאים מהמים. היא חופרת בתיק
שלה ומציאה שתי סיגריות שנרטבות לחלוטין.
"למה אין לך אף פעם סיגריות?" היא מושיטה לי אחת.
"כי הפסקתי".
"אבל אתה מעשן איתי תמיד".
"כי איתך אחרי גל ראשון זה כבר מנהג, אבל אני לא קונה ולא
כלום".
"אז נו..."
"מה?" אני אומר ומפמפם את הסיגריה.
"למה אתה לבד?"
"כי אין לי זמן לזוגיות".
"למה?"
"כי אני ממילא נוסע בעוד חודש".
"אתה נוסע בגלל שאין לך חברה", היא אומרת ומשחררת נוד הצידה,
"אוף איזה ריח, זה הקבבים של אבא שלי מאתמול", היא צוחקת.
"את יצור נתעב", אני יורק הצדה את המלח שבפי.
"למה? בנות לא עושות קקי?"
"עושות עושות".
"נו אז למה לא?"
"למה לא מה? למה אין לי חברה?"
"לא, אז למה לא להפליץ?" היא צוחקת.
"אוי די, את מסריחה מהשורש".
"טוב, למה אין לך חברה? שברו לך פעם את הלב?" היא זורקת בי מבט
חותך.
"לא פעם אחת".
"זה כאב?"
"זה לא הפסיק לכאוב".
"אהה".
"אהה מה?" אני מחייך.
"אז בגלל זה?"
"לא".
"אז למה?"
"לא מצאתי טליה, באמת שלא".
"אבל הנה, מצאת, אני יכולה להיות חברה שלך".
"את רוצה שאני אזיין אותך טליה?"
"אני מתה שתזיין אותי!"
"אוי את מופרעת!"
"נראה לך שאני רוצה שתזיין אותי? אני בכלל בתולה מפגר!"
"טוב שכך!"
"למה?"
"כי את ילדה, תחווי את החיים בגמיעות קטנות ואל תנסי לשתות
אותם בקש..."
"טוב", היא צוחקת.
"למה את צוחקת?"
"נראה לך שאני בתולה מפגר?!"
"את לא?"
"לא אני לא מזמן, פתחו אותי כבר בגיל 12".
"מה?"
"כן, מה כזה ביג דיק?" היא צוחקת.
"מוטרפת", אני מגחך.
"נכון".
"מה אבא שלך אומר?"
"די עם השאלות שלך, זה שטויות, למה אין לך חברה? מתי היתה לך
חברה?"
"לפני שמונה חודשים".
"ומה קרה לה?"
"היא נפטרה".
"באמת?"
"כן".
"מה קרה לה?"
"היא נהרגה בתאונת גלישה בקוסטה ריקה".
"מה????"
"כן".
"מה קרה?"
"נכנסה לתוך שונית עם הראש".
"וואי".
"כן".
"אהבת אותה?"
"אני אף פעם לא נמצא עם מישהי שאני לא אוהב עד אובדן דעת".
"כאב?"
"כואב עדיין".
"איך קראו לה?"
"שאי".
"שי? זה שם של בן לא?"
"לא, היא היתה שוודית, קראו לה שאי, יענו באנגלית זה ביישנות,
משהו שאין לך".
"היא היתה יפה?"
"היא היתה מדהימה, היא היתה הגיטריסטית של קיור סנדרס, הלהקה
הזו באמ, טי, וי".
"וואלה?"
"כן, את מכירה אותם?"
"לא, אבל היא נשמעת מגניבה".
"כן היא היתה מגניבה, גם היו לה נודים ריחניים, לא כמו שלך".
"אז אהבת אותה".
"כן".
"ומה לפניה?"
"מה לפניה?"
"היתה לך עוד אהבה?"
"כן".
"איך קראו לה?"
"זה כבר לא משנה".
"למה?"
"ככה, יאללה די, בואי למים".
"לא!"
"מה?"
"ספר לי נו".
"קראו לה נוני, נפרדנו כי היא נסעה להודו והתאהבה באיזה ליצן
בקרקס".
"חברה שלך זרקה אותך לליצן בקרקס?"
"כן".
"איזה עלוב!"
"אין יותר עלוב מזה".
"ומה לפניה?"
"לפניה אין".
"למה?"
"כי ככה זה בחיים, זה לא מגיע הרבה".
"מה?"
"אהבה".
"למה?"
"כי הלב לא יכול לעכל הרבה... גם הוא כלי..."
"אתה לא חושב שתתאהב שוב?"
"לא, מה קרה לך, אני אתאהב, אני רק לא יודע מתי, אולי בגלל זה
אין לי אהבה, אני לא מחפש, טוב לי".
"ואתה מזיין בטח המון".
"אני לא זיינתי כבר שמונה חודשים".
"מה?????"
"כן".
"איך זה, אתה אבל נראה ממש ממש טוב".
"ממש?" אני מחייך.
"כן, ממש".
"די תמשיכי", אני צוחק.
"יא עלוב, אתה צריך מחמאות מבת שש עשרה".
"דווקא מבת שש עשרה".
"למה?"
"כי ילדים הם העם הכי אכזר, אם בעיניהם אתה שווה, אז בעיני
כולם אתה שווה".
"אני לא כזו ילדה..."
"כן, שמתי לב".
"מה שמת לב?"
"שאת לא ילדה..."
"למה?"
"לא יודע, תחושה..."
"כי אמרתי לך שכבר הזדיינתי?"
"גם".
"נראה לך יא מפגר! אני בתולה!" היא אומרת ומתחילה לצחוק.
"בואי, בואי למים יא אברבנל, קוף!"
"אמא שלך קוף!"
"למים קופיפה, למים", אני מנער את החול ומאחורי ומידיי, לוקח
את הגלשן וצועד לעברם.
"חכה לי", אני שומע אותה מאחורי ומתחיל לפזם את מילות השיר של
פינוקיו.
"בוקר טוב עולם, מה שלום כולם, אני יורד מהחוטים..."
"מה אתה שר?" היא נצמדת אלי.
"משהו מהימים שהיית ביצית מאמי, משהו מימים טובים של שקט...
ימים טובים של שקט..." אני אומר נשכב על הגלשן ומתחיל לחתור
בעודה קוראת 'איזה ימים?'



ביציאה מהמים, כשהשמיים כבר מתחילים להתהדר בזהב השקיעה אני
מביט בה. היא כל כך אמיתית. אנחנו מתקלחים במקלחות החוף אוספים
את הגלשנים ואז אני צועד לרכבי והיא למיול שקנה לה אביה.
"לגלידה?" היא מחייכת אלי.
"יאללה", אני אומר ואנחנו נפרדים רק בכדי להיפגש שוב בכניסה
לקניון ארנה לגלידה של טוביה צפיר שאנחנו אוהבים. אני הולך
איתה, שנינו רטובים מביטים בכל הסובבים אותנו במעיליהם. אני
לרגעים מרגיש בחברתה כאח גדול ולרגעים כאח קטן. זה כל כך נעים
ומשחרר שהיא כבר הפכה להיות משהו יקר ללבי. חברה אמיתית. אחרי
הגלידה אנחנו לפעמים הולכים לסרט ולפעמים נפרדים לשלום בהחלקת
כיף של "גולשים". עוד חודש אני שוב נוסע, אני יודע שאני מאוד
אתגעגע אליה, מאוד.



"אתה יודע", היא אומרת לי, "אתה האח הכי מגניב שהיה לי".
"תודה בייבי".
"לא באמת".
"זה אחלה".
"אתה אוהב אותי?"
"כן".
"איך?"
"כמו שבני אדם צריכים לאהוב".
"איך בני אדם צריכים לאהוב".
"בחיוך", אני משיב ומחייך אליה. היא מחייכת אליה בחזרה מחבקת
לי את הבטן ואומרת תודה.



אהבה, היא כלי נפלא לחיים נפלאים. לפעמים היא מעניקה מעצמה
לברי המזל, לפעמים לא. להעביר חיים שלמים מבלי אהבה, זה כמו
להעביר חיים שלמים מבלי לפחות פעם אחת לתפוס גל לכל אורכו
ולחוש בכוח המים נושא אותך לחופש מוחלט.
ואני,
אני מכור לגלים.