היא לא ידעה הרבה. לא מעבר למה שהמחבר ציפה ממנה.
הוא יצר אותה די יפה. מסוג היצירות שאי אפשר להתעלם מהם וללכת
הלאה. הייתה בה אפילו חוכמה מסוימת והיא הייתה מאוד צינית
ומלאת הומור. אבל למרות כל האהבה שהוא השקיע בה, היא לא הייתה
מאושרת.

היו ימים שהוא היה בודק פעמיים ביום לשלומה. מנסה לנחם אותה
שיום יבוא ו... אבל היא ידעה שהוא מנסה לנחם את עצמו כי היא
נשארה לא מאושרת.

היא הייתה שוכבת ככה. מחכה שמשהו יקרה. שמישהו ישים לב. היא
ידעה שרבות כמוה יהיו מאושרות הרבה לפניה. אבל הייתה לה סבלנות
וכל העתיד היה עוד לפניה.

כשהימים עברו הוא גם התחיל להתעניין פחות. הוא היה מגיע כל כמה
ימים מואכזב לראות שהיא עדיין לא מאושרת. הוא ידע שאלה שבאו
אחריה גם לא מאושרות. אבל הוא אמר "יום יבוא..."

לפעמים כאב לה לראות אותו מתאכזב כל כך. היא ידעה שהוא השקיע
בה כל כך הרבה. נתן לה כל כך הרבה רגש. אבל היא פשוט לא הייתה
מאושרת.

היא עדיין הייתה חשובה לו. אחרת הוא לא היה מתייחס אליה ומוחק
אותה מזכרונו. אבל הוא חיכה.

ואז יום אחד זה קרה. היא נפגשה באיש זר, משונה, שנעץ בה
מבטים.
הוא קרא אותה כמו ספר פתוח. משועשע מהציניות וההומור שבה. ואז
היא ידעה שהוא האיש שיעשה אותה מאושרת. ובאמת רגעים לאחר
המפגש, כולם כבר ידעו עליה.

היא עמדה בראש הבמה החדשה.
מרגישה סוף סוף מאושרת.