ברוך היה איתי בערך מכיתה ה', אני זוכרת שהוא הגיע לכיתה
שלנו.
הוא הצטרף באמצע השנה, זה היה בשיעור תנ"ך. בדיוק למדנו על
דויד ובת שבע ואז רותי (המחנכת) הפסיקה את השיעור ואמרה שצריך
להגיע תלמיד חדש, ואז נכנסה אישה מצחיקה שגררה אחרה ילד שמן
ואמרה: "שלום, זה ברוך, הבן שלי, הוא ילד מאוד נחמד, אבל הוא
קצת ביישני היום." ואז הוא לחש לה משהו בשקט, והיא אמרה לו
"ברצ'וק, תפסיק להתבייש, תראה איזה כיתה נחמדה, טוב אני הולכת,
בסוף היום תחכה לי בשער." היא הביאה לו נשיקה רטובה והלכה.
המורה הושיבה את ברוך לידי, כי בדיוק ענת הייתה חולה והיה לידי
מקום פנוי. ברוך לא דיבר בכלל, אבל כולם קראו לו, שלחו לו
נשיקות וצחקו. זה היה מצחיק.

אני זוכרת איך עיוותנו לו את השם וקראנו לא ברוך (כמו שרוך רק
עם ב'), זה ממש הצחיק אותנו.

אני זוכרת גם איך תמיד בהפסקות אוכל היינו לוקחים את הכריכים
שלנו, ומנפנפים לו איתם מול העיניים, ואומרים לו :"בוא ברוך,
בוא", ממש כמו שעושים לכלב. זה היה מצחיק.

פעם בטיול שנתי של כיתה ז', שהוא נרדם באוטובוס, לקחנו שקית
ביסלי, פוררנו עליו קצת ושמנו לו בתוך היד את השקית. שהוא
התעורר אמרנו לו שהוא אוכל מתוך שינה. חחח... זה גם היה
מצחיק.

גם פעם בשיעור מתמטיקה הוא קם לפתור תרגיל על הלוח ואז ערן דרך
לו על השרוך, והוא השתטח על הריצפה. לא הפסקנו לצחוק.

אבל אחרי שהוא קפץ מהגג, בהלוויה כבר לא היה כך כל מצחיק, כי
אמא שלו הייתה שם, והיא בכתה.