אני:לא אולי, את לא בנאדם אומנותי, תפסיקי לנסות לחיות חיים
של אנשים אחרים. אצלך זה בא מהמוח, אצלם זה מהלב, אצלם זה דרך
חיים.

אני:אבל אני רוצה משהו יותר מזה, יותר מהלימודים וחיי
המסגרת, שתמיד התנגדתי להם אבל החיים בהם תמיד הביאו לי נחמה.

אני:אצלך זה יהיה עוד שקר. את רוצה שיקראו, את רוצה שאחרים
ידעו, אבל ידעו על מה? על השעמום שלך שגובל בריקנות? כן,
לפעמים הקריאה הזאת לעזרה מושכת אנשים עד לרגע שהם מגלים כי את
באמת חסרת תכלית.

אני:אני לא חסרת תכלית! אני בהחלט לא. לפחות אני מנסה שלא
להיות...

אני:ומה, מה את מצפה מכתיבה? את הרי מאמינה דגולה בזה שלא
באמת אפשר להביע רגשות דרך מילים, שהנסיון הזה בעצם הוא שקר
עצמי. מנסה לכתוב כדי לראות שיוצאות לך כל מני שטויות מגניבות
על הדף. ומנסה לשכנע את עצמך שהנה עשית משהו - את לא ריקה.
ואחרי זה את תעברי על זה שוב ופתאום גם תאמיני בזה יותר, כי
מילים היום יותר מוצקות מרגשות. חבל...

אני:אולי המילים משקרות, אבל הן בסך הכל עוזרות לסדר את האמת
שבפנים ולחזק אותה. מה שלא אמיתי לא ישפיע.

אני:מה את לא מכירה את עצמך? את הרי יודעת שאת פתי למילים.
אנשים שחיים בחיי שגרה כמוך צריכים מילים, הן עוזרות לך לבנות
אמת חילופית, שהכל בסדר, ואם לא בסדר, אז זה יסתדר מעצמו,
בסופו של דבר.

אני:די!

אני:די את!

אני:כואב לי הראש ממך...

אני:גם את לא תענוג... וחוץ מזה - את רואה, ברגע שמשהו מערער
לך את החיים המסודרים שלך, את מתחילה להרגיש...

יופי עכשיו אני מרגישה שאני סתמית.

אני:את צריכה להתחיל מאיפשהו, לא?!

אני:את יודעת מה, אבל...

אני:מה?

אני:מצחיק שהגעתי למסקנה הזאת, עכשיו, בכתיבה.

אני: נכון... ובכל זאת את יודעת שהמסקנה הזאת הרבה יותר
משמעותית ממה שכתבת פה, ובמיוחד שאת לא יודעת לכתוב, אז זה
בכלל ניראה כמו הרבה זיבולי שכל...

אני:אבל זה באמת זיבולי שכל...

אני:מעדיפה לקרוא לזה הרהורי הנפש... הנה הבעיה שלך בדיוק.