מתגעגעת, אני מתה להרים את הטלפון ולהתקשר אבל לא, אסור לי.
בינתיים רק מתגעגעת ולא מבינה, למה אתמול שהתקשרתי לא חזר אלי,
והרי הבטיח. ואני חיכיתי וזה קורה, זה קורה הרבה בזמן האחרון
ולמה? אני לא מבינה, באמת שלא. למה מתרחק? האם זה בגללה? אני
לא מבינה, זה התפקיד שלי אז אני באמת לא מבינה.

מתגעגעת, אליו, לתחושה שלו שהוא לידך, לריח שלו, לחיבוק דוב
שעוטף אותך ואומר תמיד אני אהיה פה, תמיד כשתצטרכי, ומה עכשיו
אני לא צריכה פתאום אז זה נעלם? לא צריכה אבל מתגעגעת לפעמים,
אני מפחדת שהוא יחזור.

והמבט הזה, המבט המעריץ שמסתכל במעיין עוטף אותך עם המבט
הכחול, התכלת המדהים הזה... כולם שמעו על התכלת הזה ממני,
העיניים הכי מדהימות שפגשתי, ועוד עם המבט.
המבט הזה, המבט שאומר אני אעשה כל שתבקשי. אני רק רוצה שיהיה
לך טוב, תגידי מה עושה לך טוב ואני אעשה. מלוכלך.
למה לה הוא לא אומר את זה? כי אני יודעת שהוא לא אבל למה? מה
יש היא קטנה מידי ולא מספיק מנוסה? מה יש? אני יותר מפתה? מה?


אז הוא עשה בסוף מה שרציתי. הוא עזב. לא ביקשתי אבל הוא ידע,
ידע שזה מה שאני רוצה.
ועכשיו, שזה כבר איננו, זה קורה לפעמים, שאני מתגעגעת, אבל רק
לפעמים, וזה מותר, זה מותר להתגעגע לפעמים? זה מותר.