את אור הייתי צריכה לפגוש כבר ממזמן, אך אני מבינה שכיוון
הרוחות לא אפשר את זה.
אולי רק כשנוגעים בתחתית אפשר להבין את האדם שעומד מולך.
אמרו לי פעם, שהאנושות היא המציאות, וגם כשאני מנסה לברוח
למקום אחר,
כל התפאורה שתיווצר שם, היא בעצם מציאות, כי היא כבר הייתה
איפשהו, באיזה עולם אחר.
ואין מקום שהוא תמיד שלי.
אני לא מאמינה, כל העולמות שלי קיימים רק בתוכי, ונמצאים במרחק
של שאיפהנשיפה אחת,
ועצימת עיניים.

הפעם הראשונה שהרגשתי את הנגיעה הקרירה של הרצפה של התחתית
הייתה לפני חודשיים.
ישבתי באיזה פאב שכיח בדרום תל אביב, שתיתי הרבה, והראש
הסתחרר, כל העולם הסתובב סביבי והתבדיתי בכך שהוא רוקד בשבילי,
קמתי מהכיסא והתחלתי לרקוד את השיר שהתנגן ברקע,
פתאום הרגשתי את העיניים של כל יושבי המקום ננעצות בי, משלחות
בי סכינים.
עצרתי והבטתי מסביב.
העיניים הביטו בחזרה, ושמעתי כמה גיחוחים. פתאום עלה באפי הריח
שלי.
לא התקלחתי כבר שבוע,
נגעתי בשיער שלי, שהיה לא חפוף וסבוך.
ואז הרגשתי אותה.
את הנפילה האיומה הזאת למטה, לעבר התחתית.
יצאתי במהירות מהפאב, רצתי לאוטו, התיישבתי בפנים
ופרצתי בבכי.
הרגשתי שכל המכונית שלי שוקעת איתי, למטה למטה למטה למטה.
תוך כדי הנפילה, שמעתי נקישה על החלון.
פתחתי אותו.
מישהו הושיט לי יד, אני לא יודעת מה עבר לי בראש.
אולי זאת הייתה קריאת הצילו, שהניעה את היד שלי לעבר היד
שהושטה לי.
וככה, במשיכה אחת, הוא פתח את הדלת והוציא אותי החוצה.
הבטתי איך המכונית שלי נופלת למטה, לתחתית, בלעדיי.
הוא עמד לידי בשקט, והסתכל איך אני בוהה במכונית שלי.
בבכי חרישי אמרתי "תודה".
הוא הסתכל עליי ואמר "אור". הבטתי בו ועניתי "חושך".
הוא חייך. "קוראים לי אור".
וככה הרגשתי פתאום את כל החושים שלי קמים לתחייה.
הרחתי אותו, נשמתי אותו.
חייכתי.
שעה אחר כך ישבנו באיזה פארק מואר בקושי.

"למה בכית באוטו?"
"הרגשתי שאני למטה," עניתי.
"בתחתית?" הוא שאל מיד, כאילו זה ברור, כאילו כל יום אנשים
בוכים באוטו כי הם נופלים.
"מממ," הנהנתי.
"שתית?"
"כן"
"את לא יודעת שלא מחפשים פתרונות במטשטשי חושים?"
"איפה מחפשים אותם?"
"בפנים."
"אתה כל כך בנאלי, איך אני אכנס פנימה, אם בדרך בניתי לעצמי כל
כך הרבה עולמות ובדיות שעומדות שם וחוסמות אפילו את הנשימות
הקטועות שלי?"
"למה את בורחת?"
"כואב לי"
"אז תשאירי אותו פה"
"איפה?"
"על הספסל, שאנחנו יושבים עליו"
"מישהו אחר ימצא אותו"
"אולי הוא ידע איך להתמודד"
ניסיתי לאגור אותו, את הכאב, את כולו, ונכשלתי.
"לא מצליחה".

אור הביט בי כמה דקות, קם, והקים אותי איתו.
חזרנו בשתיקה למכונית שלי.
התיישבתי בפנים.
הוא נתן לי פתק עם המספר טלפון שלו.
התנעתי ונסעתי, יכולתי להישבע שראיתי אותו מהמראה האחורית מואר
פתאום בהילה בוהקת.
נכנסתי הביתה, התפשטתי ונכנסתי להתקלח.
אחר כך ישבתי על המיטה ועישנתי סיגריה, הרגשתי איך בכל נשיפה
של עשן, אני מוציאה קצת החוצה.
לא ידעתי מה, אבל זה גרם לי להרגיש, אפילו קצת, יותר חדשה.

היום שבו התחלתי לראות את אור באמת היה היום שבו היינו בים
בפעם הראשונה.
הייתה רוח כזאת שהרגשתי שמעיפה לי את ההבנות לכל מקום ופתאום
הכול מתחיל להיסתם לי,
ומתחיל לכאוב לי הראש.
ואז עצרנו ואור הסתכל עליי ואמר,
"המציאות הזכוכיתית שאת מייצרת לך כל בוקר מחדש זאת לא הבדידות
זה חלון שאת מייצרת לבפנים של כל מה שאת מרגישה את צריכה לדעת
להסתכל פנימה, להצמיד את האף לחלון ברצון של ילד קטן את צריכה
לדעת לפזר את כל הרגשות שלך ולא לאגור אותם בקבוצות מנותקות את
יכולה לעשות את זה את יכולה את יכולה יש לך רצון שאת יכולה
לעוף איתו את חייבת לדעת לרצות את עצמך את חייבת להפסיק להזניח
את הקליפה הפנימית שלך כי היא כבר כל כך סדוקה ואטומה מלכלוך
שעוד רגע וכבר לא תוכלי לעמוד על הרגליים."
הסתכלתי על אור וההבנה שלי, כל מה שהרוח החזירה בעצם בזמן שהוא
דיבר הציפה והציפה והרגשתי פתאום איך אני נפתחת, איך אני יכולה
לנשום פתאום, איך הרוח לא מעיפה שום דבר חוץ מאת השיער שלי,
ואיך התחתית נראית כל כך רחוקה.
וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איזה יופי, אני רואה אור.
התנפלתי עליו בחיבוק ורעדתי בתוך הזרועות שלו, רעדתי את כולי.
"אור אתה המלאך שלי אתה הרופא שלי אתה גרמת לי עכשיו תוך שנייה
וחצי לנער חמש שנים של חרא."
"אני המלאך שלך, אבל אני לא אוכל להשאר לתמיד את צריכה לדעת
להיות המלאך של עצמך."
אני ידעתי שאי אפשר להיות המלאך של עצמי וידעתי שכל עוד שאור
איתי השפיות שלי מחבקת אותי ולא עוזבת.
לא עוזבת.

מאז עברו יומיים, שבוע, מאות חודשים ואלפי שנים.
אני לא יכולה לדעת כמה כי הזמן איבד משמעות.
הזמן, הזמן הזה שפעם הייתי כל כך תלותית בו בשביל להבין שאני
קיימת עוד דקה, עוד יום, עוד שבוע
איבד כל משמעות.

כל מה שחוויתי בין המסגרות המוכרות (לימודיםצבאעבודה) היה
ערבוב של חוויות שהתערבבו בעשרות הסרטים, הספרים, שראינו,
שהמצאנו, ששמרו עליי,
מכל הדברים הרעים.

אור לימד אותי איך לראות, איך להריח ואיך לנשום.
נסענו, טיילנו, התחבקנו וחייכנו.

פעם אחת נסענו לטיול בצפון, אור ניווט את האוטו עד לנקודה
מסויימת שבה עצר ליד יער סבוך.
יצאנו החוצה ונסבכנו עם היער,
טיפסנו על העצים, ישבנו על העלים, התחבאנו בתוך הגזעים,
וחייכנו, חייכנו חיוכים שהרעידו את כל הצמרות, הבאנו צלילים
חדשים ליער.

לפתע אור החל לרוץ, ורצתי אחריו אבל אחרי כמה דקות התחלתי
להתעייף.
החנקתי את העייפות אבל הרגשתי שעוד רגע ואני קורסת.
"אור, אני לא יכולה יותר, אני מתעייפת," אמרתי בייאוש.
אור לא הפסיק והמשיך לרוץלרוץלרוץ.
כל כך פחדתי לאבד אותו, את המלאך השומר שלי שאגרתי את כל
הכוחות שלי ורצתי אחריו.
לפתע הבנתי שאני לא רואה אותו יותר.
עצרתי והכל התחיל להסתחרר סביבי, אוראיפהאוראיפהאוראיפהאור?

המשכתי לרוץ, בלי להרגיש, בלי לחשוב הרגשתי שאני מתרוממת
מהאדמה ושאני מרגישה את העננים.
לפתע ראיתי אותו, עומד בקצה של צוק קטן.
נעמדתי לידו והסדרתי את הנשימה שלי.
"למה עזבת אותי?!
למה נתת לי ללכת לאיבוד?"
אור שתק כמה שניות ואמר בוויתור מסוים, תוך כדי כך שהעיניים
שלו חודרות לשלי,
"את יכולה גם לבד"
אני לא יכולה לבד שומדבר חשבתי לעצמי.

אור הביט למטה, בערך חמישה עשר מטרים מהצוק היה אגם יפיפה.
זיק של שובבות נדלק בעיניי.
"בוא נקפוץ!" אמרתי לפתע, אור הביט בי וחייך.
לקחנו כמה צעדים אחורה, מספיק בשביל לקבל תנופה, מספיק בשביל
לעכל את העובדה שאנחנו הולכים לקפוץ.
ואז אור נתן האות והתחלנו לרוץ, רצנו במהירות וסנטימטר מהקצה
אור עצר. קלטתי את זה בשנייה האחרונה ועצרתי גם אני.
"למה עצרת?"
אור לקח את ידי ולקח איתי שוב את אותם צעדים אחורה,
הוא שתק כמה שניות ואמר בוויתור מסויים, תוך כדי כך שהעיניים
שלו חודרות לשלי
"את יכולה גם לבד."
שבריר שניה אחר כך, הרגשתי כאילו הידיים הענקיות של היער
נותנות לי דחיפה אדירה,
רצתי בכל הכוח וקפצתי למים.
בתוך המים הרגשתי איך כל האגם מחבק אותי, איך כל הנצח אוגר
אותי בתוכו.
הוצאתי את ראשי מהמים, והבטתי למעלה, אור ישב על קצה הצוק
וחייך אליי.
חייכתי אליו, ופתאום התחלתי לצחוק, לצחוק באמת.

בפעם הראשונה בחיי.

כמה ימים אחר כך אור נעלם, פשוט נעלם, נעלם כמו שהוא הגיע,
במקרה.
המלאך השומר שלי פרש את הכנפיים והתעופף לו.
אולי לעזור למישהי אחרת, אולי לקיים משאלות, אולי להתחבא בתוך
בועות סבון.
אולי.

כל מה שנשאר לי ממנו, זה ערימת צדפים, שהוא אסף לי בפעם ההיא,
בפעם הראשונה שהיינו בים.
הם מסודרים על המדף בחדר שלי בשורה, שהשקעים שלהם פונים כלפי
מעלה.
ועכשיו,
כל פעם שאני מרגישה שהנה, והתחתית נראית לי באופק,
אני לוקחת את כל המרכיבים של
הרגשותהדבריםהדמעותהזוויותהתחושותהכאבים,
ושמה אותם בתוך הקערות של הצדפים, והרעש של הים מסתיר הכול.
הרי הם כבר ידעו מה לעשות איתם.

הם יודעים איך להעיף אותם לעזאזל.