לג'ורג' אין ממש מושג מה הוא עושה כאן. הרבה זמן הוא לא התראה
עם חברו משכבר הימים. תמיד זכר אותו כילד קטן ופורע חוק ובעל
מבטא איטלקי כבד. חברים טובים הם היו. ג'ורג' יושב על ספסל,
מעץ יקר בכנסיה קתולית, ונזכר איך שדדו אנשים בימים ההם, כשעוד
היו חברים בכנופיית "המרטשים של ברוקלין". אוי, כמה שהוא זוכר
את ברוקלין. רחובותיה החשוכים, הפנסים המאירים בלילה, ועוד
חנות מצרכים עם ויטרינה שבורה.

הכלה, מרי קופלין, צועדת אל הכומר, איש זקן שבצורה מופלאה
עדיין מצליח לשמור על כמה שערות שחורות, ומחזיק ספר קטנטן. הוא
לא זוכר את הטקסט שלו בעל-פה?
ג'ורג' לא הוזמן אל החתונה. הוא אף פעם לא מוזמן לדברים כאלו.
לאנשים קשה להיקשר אל ג'ורג', יהודי משיקגו, שמראהו מסגיר את
מוצאו. אני חושב שזו בעיקר הכיפה. הכיפה, זהו. כיפה בכנסיה?

ג'ורג' מעולם לא הוריד את הכיפה, גם כשעבר על עשרת הדיברות
לפחות חמישה פעמים באותו לילה. הוא מנסה לשחזר את יחסיו עם
חברו הותיק.

יום אחד ג'ורג' בא לבקר את חברו באכסניה, לאחר שלא התראו תקופת
זמן. הוא תמיד עבר בין עבודות מזדמנות. היה קשה לו לשמור על
ג'וב קבוע, להיות תחת סמכותו של מישהו אחר לא קסם לו במיוחד.
ג'ורג' פגש אותו בדלפק הקבלה של האכסניה, והבחין לפתע בצלקת
גדולה המתנוססת על מצחו.
"מה זה הדבר הזה? מה קרה?" שאל ג'ורג'.
"הבנות של היום", הוא אמר ולא פירש.
"מה איתן?" שאל ג'ורג' את השאלה המתבקשת.
"ישר נעלבות מכל דבר. הצעתי לה חדר מוזל בתנאי שגם אני אוכל
להשתמש בו והיא נתקפה תדהמה כזאת, אפשר לחשוב", הוא הרים את
עיניו לתקרה.
"היא קראה לאח שלה, סיפרה לו מה קרה, ואני קיבלתי צלקת קטנה",
הוא אמר והצביע על פצע גדול במצחו. ניכר היה שלא קיבל טיפול
רפואי הולם.
"פני צלקת" מלמל ג'ורג', "פני צלקת קיבלת".
מאז הכינוי דבק בו.

הוא כבר שם, לצד אשתו לעתיד. שניהם משלבים ידיים. הוא נראה
טוב, טוב יותר ממה שג'ורג' זכר אותו. הצלקת הגלידה והוא רזה
במקצת. הם הכירו לפני כמה חודשים, במסיבת ריקודים. ג'ורג' זוכר
את אותו הלילה כאילו זה היה רק אתמול.
"תשתחרר קצת", ביקש 'פני צלקת', "אתה כל הזמן יושב בבית
ומתבונן בקיר. צא לבלות, תכיר מישהי".
"נשים", ענה ג'ורג' ולא פירט. הוא מעולם לא הבין אותן.
לאחר עשרות נסיונות שכנוע, ג'ורג' הסכים לבסוף.

"אלפונזוס קפונה, האם תיקח את מרי קופלין להיות לאשתך?" זימזם
הכומר. ג'ורג' לא ממש היה בטוח שזה מה שהוא אמר. מעולם לא היה
בחתונה קתולית וראשו היה טרוד במחשבות אחרות. הוא נזכר באותו
הלילה, נערה אירית חמודה שראה משכה את תשומת ליבו והוא ידע
שהתאהב. הוא התלבט אם להזמין אותה לרקוד, הסתכל על 'פני צלקת',
והבין לפי פניו וחיוכו שראשו הוגה במחשבות דומות עד מאוד באותו
הרגע. 'פני צלקת', או אל קפונה, איך שתרצו, ידע שעליו לפעול
במהירות. הוא קלט כבר את ג'ורג'. הוא ניגש אליה והזמין אותה
לרקוד. ג'ורג' נשאר במקומו ולא הסתכל על נערה אחרת באותו
הלילה. ליבו נחמץ. הוא התמלא זעם וקנאה בחברו החלקלק. אחרי כל
מה שעשה בשבילו, זה מה שהוא מקבל? 'פני צלקת', שמחליף בחורה כל
סופשבוע, לקח לו את אהבת חייו.

"אל, אנחנו חייבים לדבר", פנה אליו ג'ורג' בסוף הערב, לאחר
ש'פני צלקת' הספיק לקבוע פגישה עם הנערה, ליום שני לאותו שבוע,
בגן העיר.
"היא מדהימה", הוא אמר, ועיניו חולמניות. "מרי", לחש.
"למה עשית את זה?" שאל אותו ג'ורג' ולא פירט.
"עשיתי מה?" שאל אל קפונה, העתיד בעוד מספר שנים להיות סמל
לחוסר ארגון ופשע, אשר ייזכר לעולם. הגנגסטר ללא חת, קראו לו.
"הזמנת אותה לרקוד", אמר ג'ורג' את המובן מאליו, כביכול.
"היא מצאה חן בעיני, מה יש?"
ג'ורג' התמלא זעם, הוא הרים את אגרופו וחבט בפרצופו של חברו,
משאיר לו צלקת נוספת על פניו השמנים. צלקת על סנטרו, אשר לעולם
לא תימחק. אל קפונה יזכור אותו לעד, ידע.

הצלקת הגלידה כמעט, הוא שכח אותו, או לפחות ניסה. צלקות זה לכל
החיים, כמו שאמר לו באותו היום שהתנקמו בילד שסירב לתת את
כספו, וזרקו עליו גחלים בוערות. "הוא תמיד יזכור אותנו", אמר.
והנה ג'ורג' רואה אותו שם, ליד מרי, שאת שמה היה הוגה
בחולמניות שכזו, מביט בה מבט אוהב ומנשק אותו לעיניי כל
המוזמנים. הוא לא יכל לשאת זאת עוד. ג'ורג' קם ועזב את האולם.


"אולי תזמין אותו? הוא בכל זאת חבר שלך".
"לא! לעולם לא!" הוא אמר וגירד בסנטרו במהירות, מזכרת מאותו
לילה שהיה הטוב והרע בחייו גם יחד.
אל באמת לא ידע איך לכל הרוחות ג'ורג' מצא את המקום. שיקגו היא
עיר גדולה. הוא גם לא האמין עד שראה אותו. הנה הוא שם, עם כיפה
גדולה ולבנה המכסה את ראשו, וראש מושפל לרצפה. 'פני צלקת'
הסתכל עליו, והתמלא בתיעוב. "תודה לאלוהים שיש לי פני פוקר",
הוא חשב.
אל קפונה מסיט את ראשו מספסלי המוזמנים, ומביט בנערה היחידה
שג'ורג' אי פעם אהב, ואיבד, ומחייך. מרי מוקסמת, היא מעולם לא
ראתה אותו מחייך. תמיד היה קר כזה. היא מסלקת ממוחה מחשבות על
חסרונותיו של הבחור הזה.

"יש בו משהו קרימינלי, אני אומרת לך", אמה חזרה על המשפט
הידוע, בעוד היא עוזרת לה ללבוש את שמלת הכלה, "את לא חייבת
להתחתן איתו בגלל אלברט".
"אמא, הוא בחור מקסים, את תראי. את פשוט לא מכירה אותו
מספיק."
"כן, כן", היא אומרת ונאנחת. מה כבר ביקשה? גבר עשיר שיאהב את
ביתה, ויקים איתה משפחה. אז למה משהו לא בסדר?
"מאיפה כל הכסף?" היא שאלה אותה פעם.
"את יודעת," ענתה לה מרי, "הוא עובד בהמון עבודות. הוא מוכשר
מאוד".

"כן", הוא אומר ומנשק אותה, נערה אירית שהכיר במסיבה כמה
חודשים קודם. לפתע הוא שומע רעשים מתוך הקהל, ורואה את האיש
ההוא, שניסה להדחיק את הזיכרונות אליו במשך כמה חודשים, קם
ויוצא. חודשים שנראו כנצח, נעלמו ולא היו. הוא מתמלא ברגש שעד
עכשיו לא ידע להסבירו.
"אני תיכף חוזר, מרי", הוא פולט תוך גירוד בלתי מודע בסנטר.
היא לא אהבה את המנהג הזה, היא תמיד ביקשה שיפסיק, אבל חברים
לא שוכחים.

"מה אתה חושב שאתה עושה?"
אל קפונה טורק אחריו את הדלת הגדולה של הכנסייה, אבל לא מתאפק
לפני שפורץ בקריאה נזעמת. הדלת עוד לא נסגרה. הכלה עומדת על
הבמה הגבוהה, אולם כל שהייתה רוצה הוא להעלם לגמרי. הכומר מובך
לחלוטין, כמובן.
"אסור לבוא לחתונה?" שואל ג'ורג' בהתרסה.
קפונה שותק.
"אתה רוצה אותה, נכון? תמיד רצית", הוא אומר לבסוף.
"בטח שרציתי אותה, ואתה ידעת את זה. אבל בכל זאת קטפת אותה
ממני", אמר ג'ורג' בכעס. הוא נזכר בסיפור על דויד ובת שבע, על
משל כבשת הרש.
"אני אוהב אותה, והיא אוהבת אותי."
"לא נכון."
"מאיפה אתה יודע, לעזאזל?" 'פני צלקת' התעצבן והרים את קולו.
הוא איגרף את ידו, מוכן להכותו.
"זה הכל בגלל אלברט", ענה לו ג'ורג' ולא פירט.
'פני צלקת' שתק שוב זו הפעם השנייה בדקה האחרונה, והרפה את
אגרופו. הוא מעולם לא חשב על כך. יכול להיות שהכל באמת בגלל
אלברט?

הוא רצה להכות אותו, את ג'ורג', כמה שניות לפני כן, אבל היסס
עכשיו.
ג'ורג' כבר מוכן, הוא שולף את אקדח הקולט 1911 ויורה באל קפונה
שלוש פעמים בליבו.

ג'ורג' ניגש אל חברו הטוב לשעבר, ומוריד את הטבעת מעל אצבעו.
"שיט", הוא פולט, ומנגב את הדם שדבק במכנסיו, מכנסיים כחולים
של  איזה לוי שטראוס אחד.

לג'ורג' אין ממש מושג מה הוא עושה כאן. הרבה זמן הוא לא התראה
עם חברו משכבר הימים. תמיד זכר אותו כילד קטן ופורע חוק ובעל
מבטא איטלקי כבד. בסיום החתונה הוא מחליט לגשת אל בעל השמחה
ולברך אותו. לפחות זה.
"ג'ורג'!" קורא קפונה, שקלט את חברו הוותיק ממספר מטרים. היה
להם איזה סכסוך בגלל בחורה, ומאז הם לא דיברו. אבל כל זה לא
חשוב עכשיו.
"פני צלקת!" הוא קורא לו בחזרה. רק חבריו של קפונה קוראים לו
ככה. החברים הטובים ביותר. האחרים קוראים לו בשמו המלא, או
"הברנש המגודל".
חתן השמחה ניגש אליו ומחבק אותו.
"מה שלומך?" הוא שואל.
"אתה יודע", אומר ג'ורג', "נכנסתי קצת לעסקי היינות. כסף טוב".
קפונה מהנהן.
"למה לא הזמנת אותי?" הוא שואל לבסוף.
"לא חשוב, באמת לא חשוב. טוב לראות אותך."

מרי ניגשת אל אמה. היא מחזיקה בזרועותיה את פרי אהבתם של הזוג
הצעיר, תינוק קטן עטוף בשמיכה, בן לא יותר מחודשיים, נולד מחוץ
לנישואין.
"מה שלומו?"
"אוי, הוא מלאך קטן", אומרת האמא.
מרי מחייכת חיוך מלא אור ומביטה בתינוקה בעיניים נוצצות. האמא
מפקידה אותו בידיה בזהירות, כאילו פוחדת שיישבר. כמו חפץ יקר.
מרי נושקת לתינוק, הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לה, ושואלת
שאלה רטורית:
"אלברט, רוצה ללכת לראות את אבא?"