בס"ד
ראשון 17.55, 11.04.04,
ערב פסח שני

חשבתי עלייך כל החג, אבל לא היה לי כוח. הייתי עייפה.
טיפולים...
טוב, טוב לדעת שמשהו חושב עלי באמת באהבה.
שיחה קצרה עם אווה.
את ומלכה הייתן איתי כל ליל הסדר.
הבת שלי ישבה מול אמא, והיא ראתה את כל מה שאני לא ראיתי.

עכשיו, אבא אמא הגר יובל ושחר נמצאים אצל המלכה.
יפה ניחשתם.
אצל אביטל.
שוב הממלכה מאוחדת.
שוב זורם הקשר החמצן בעורקי המשפחה.

אני בבית.
הקנאה או הבדידות, אוכלת.
אבל תרימי ראש. את הגב של עצמך. שכחת...?
את המשפחה של עצמך.
נכון לכולם יש את כולם.
בייחוד אמא.
אביטל יש לה את אמא.
אביטל יש לה את אבא, את שאול, את הילדים. הכי הרבה יש לה את
אמא.
גם כי תרע להכעיס, היא המורמת מעם. וזה לא מקנאה נאמר, אלא
כעובדה.

גבי יש לו את אמא, את אבא, הכי הרבה יש לו את איילת, הבנות
ומשפחתה של איילת.
אבא יגיד שהוא שפוט. אבא יאמר כי אין לו כלל ברירה.
האמנם? את מי הוא רוצה לנחם? את מי הוא מעוניין לשכנע?

ולי?
לי יש את עצמי.
ואת שחר בתי.

אין לי לא זה ולא זה.
המבינים שוב אומרים כי אני לא מתאימה, ישרה מדי, כנה מדי,
פגיעה מדי, רגישה מדי.
המבינים יאמרו שהם לא שווים אותי.
ומה אני אגיד?
קשה... קשה... כואב... כואב...
מתי אוהב את עצמי?
ומה זה אומר, הכאב?
שאני לא אוהבת את עצמי?
נכון, את לא אוהבת את עצמך.
אם היית, היית מרגישה טוב שאת לא צריכה להיות שותפה למרוץ
השחקנים על תשומת לב.
אם היית אוהבת את עצמך היית שמחה שאת בחופשה משחר עכשיו.
כי מה היה כל החג?
היא הייתה צמודה לבית כמו כפתור ופרח. כמו סיר ומכסה. כמו כפפה
ליד.
על זה אמרה אמא תמיד: את נדבקת... רובצת... לכי קצת...
היא לא הייתה אומרת דבר אחר.
אני מקבלת, נותנת, רכה, לפעמים קשה, נו, אי אפשר כל הזמן...
שחר כל הזמן בבית.
לא יוצאת ימינה, לא שמאלה, לא ישר ולא הפוך.
רגע היא אוהבת, רגע היא מתעצבנת, וחזור חלילה.
מערבלת את מוחי.

לא הולכת לישון לפני 12. לפעמים נכנסת למיטה, לקרוא.
עד הרגע שאני עוצמת עיניים, אין לי רגע לעצמי.
יש, אבל יש לי שותפה לרגעים האלה.
לא, אני לא מסכנה.
אבל לפעמים זה כבד.
היא רוצה לבחור סנדלים.
היא רוצה לבחור בגד-ים.
באף מקום לא נמצא ראוי.
לא זה, ואף לא זה.

אבל יש שני בגדי ים מלפני שנה ושנתיים.
לבריכה הם טובים מאד.
כי זאת יש לדעת, היא החליטה לשחות.
אז פעמיים כבר הייתה.
בשבת כשקמה אחרי 11 הלכה לשחות.
אחרי חצי שעה, רועדת כולה חזרה.
והיום, אחרי ערב סוער
של הליכה לישון מאוחר
ורצון לקום מוקדם שבמוקדם
הלכה איתי הילדה, לבריכה.

רצתה ללכת לישון מוקדם בתשע וחצי.
עד 11 זה לא היה מספיק מוקדם.
סבא וסבתא לקחו את שלושת הבנות
לחיפה.
למוזיאון המדע.
בשמונה ורבע בבוקר כבר באו לקחתה.
בשש וחצי היינו בבריכה.
אחרי חצי שעה + אמרתי לילדה לצאת.
זה מספיק זמן לפעם השניה.
מחר תשחה כרצונה.

אני מברכת על הפעילות.
שחר רוצה להוריד קלוריות.
אבל הפעילות מבורכת לא רק בשביל הקלוריות.
גם להזרמת הדם, לפעילות האיברים הפנימיים...
מה, באמת...?  תוהה שחר שוב ושוב.
כן, באמת...מאשרת אני שוב ושוב.

ובינתיים, קמתי רגע, עשיתי רגע,
והנה אני מחוץ למשחק.
שוב רואה אני את כולם מרחוק.
החלון פתוח, ואני צופייה.
הייתה הזדמנות, הם היו בחיפה
אני שומעת את אבא באזני הפנימיות
אז בדרך עשינו אתנחתא.
אצל אביטל בקבוץ
נחנו קצת. אכלנו צהריים.
בכל זאת היא הבת שלנו.
אין חולק על כך, אני מחזירה מניה ובניה
אז מה, את היית מוכנה לקבל את כולם?
אני ממשיכה ושומעת את אבא סונט בכיף.
הללויה של הנדל ברדיו. מתוך "המשיח".
חוגג את שמחת הניצחון.
של מי?
שלי על עצמי.

הכל שחור ולבן. הכל על פני השטח.
רק בעובדות עסקינן.
מה לך כי תכניסי את כל הדמיונות שלך.
ואולי זה באמת דמיון?
מה לעשות, ואני רואה כך:
אני רואה חוטים לבנים נמשכים מנוכחות לנוכחות.
מאדם לאדם במשפחה.
גם לי יש חוט. גם אצלי הוא לבן.
אבל הוא רופף.
אני לא יכולה להתכחש למרות ביישנותי כי לא מגיע לי
אבל יש חוט לבן ביני לבין אמא שלי.
בינינו יש גם חוט לבן.
למה אני מתביישת?
כי אמא מתכחשת לחוט הלבן הזה.
היא גוזרת, ומנסה שוב לגזור. היא לא מצליחה.
היא לא מזינה את החוט.
ההזנה הולכת חד סטרית.
אי אפשר להזין דו סטרי.
הזנה זו קיימת מדור לדור לאורך כל הדורות.
אי אפשר להזין אחורה.
מה לעשות ואני רואה?
חוסר הזנה זה, ממשיך הפרופסור הנכבד להסביר
הוא הגורם לניוון השרירים של החוט הלבן.
החוט כבר לא לבן, הוא אומר.
אבל רק אני שומעת.
החוט מצהיב וזה לא טוב לו.
"את צריכה למצוא מקור הזנה אחר..."
אני שומעת אותו אומר עכשיו.
מקור ההזנה האחר, הוא מתוכך. מקור ההזנה יבוא ממך אל החוט
שלך,
ומהחוט שלך אל ילדתך ולדורות הבאים.
את מתחילה שרשרת חדשה.
את מולידה דור חדש.
גם אברהם אבינו התחיל דור חדש, וחש את צער הפרידה.
"לך לך ארצך... מולדתך... מבית אביך..."
גם הוא היה מנותק מחוט ההזנה של קודמיו.
הוא מצא את הזנתו ממקור אחר.
והצליח.
אני שומעת את הפרופסור אומר:
גם את תצליחי...
את רק צריכה לדעת:
"שאת הוא מקור ההזנה. יש לך שפע... בריאות... אהבה... מכל
טוב,
את תחלקי אותה בין כל קרואיך. את תפזרי אותה כמו ממטרה המפזרת
לכל עבר
מים חיים. את המים החיים של סובבייך..."

הרימי ראשך ברמה.
שאי קולך מבכי.
שחוק ודמע הם נחלתך
אך רב לך השפע
רב לך הטוב
כי מכל מכאוביך
תתגברי
ומכל מחזקייך תתחזקי
כי אני לך הדואג
ואת לי המפיצה.

שיח גומלין בינינו
המשיכי להקשיב
להקשיב ללבך
כי שם כל בריאותך
שם כל נחלתך
צעד אחר צעד
עקב בצד אגודל
לאורך החוט
החוט הלבן
תגיעי אל האור
תגיעי אל פסגת הדרור
ומשם תפרשי כנפיים
ותעופי,
תעופי למרחקים
למרחקים לא נודעו
תגלי עולמות חדשים
עולמות טהורים מלאי צבע
מלאי זיו ואורה
וכולם יהללו יה.