הסיפור הזה הוא על מסיבה שהייתי בה אתמול בלילה, אבל הוא בעצם
על החיים שלי. המסיבה הייתה של חבר מהעבודה. ישבתי שם, מדבר עם
חברים שהכרתי, ומסתכל על שאר האנשים שלא הכרתי. בעצם, לא ממש
כל שאר האנשים, התמקדתי בבחורות. תמיד במצבים כאלה אני עובר
למוד חיפוש, מסתכל בעיניים ומרפה מיד, מקווה לקלוט איזה חיוך
חוזר שאולי מכיל הבטחה. בחורות שבאו עם החבר פסולות מיידית, לא
שווה לבזבז עליהן מבטים. אז ראיתי אותה, יושבת על הספה
במכנסיים שחורות מתרחבות וחולצה אדומה חושפת כתפיים. היא לא
הייתה יפה מאוד, אין טעם להתחיל עם בחורות יפות מדי, אין לי
באמת סיכוי איתן. אבל היא נראתה לא רע, והחיוך שלה זה מה שבאמת
שבה אותי - חיוך מאושר כזה, של שיניים לבנות ונפש שמחה. היא
ישבה על ספה קטנה מעבר לחדר, ליד חברה שלה, והן דברו שם על
דברים שלא יכולתי לשמוע.
אם הייתי דמות קולנועית חסרת עכבות, הייתי ניגש אליה באותו
הרגע, לוחש לה באוזן משפט שישבה את לבה, והיינו יוצאים ביחד אל
עבר השקיעה, או משהו כזה. אם עוד לא שמתם לב, אני לא. נשארתי
לשבת במקומי, מגניב אליה מבטים מפעם לפעם, מקווה לראות את המבט
שלי משתקף במבט שלה. פעם אחת היא הפתיעה אותי, וכשהמבט שלי פנה
לעברה הוא נתקל במבט מהעבר השני. אם מבטים היו חיות בג'ונגל,
שלי היה חיה פחדנית במיוחד. באינסטינקט המבט שלי קפץ הצידה,
בודק את העציץ המרתק שעמד ליד הספה. כמה שניות מאוחר יותר,
כשהוא פנה חזרה בהיסוס, בוש בעצמו על פחדנותו, הוא כבר עמד שם
לבד.
אל תחשבו שלא הייתה לי תוכנית. להיפך, התוכנית שלי הייתה מאוד
ברורה. אני אחכה לרגע שהחברה שלה תקום, ואנצל את ההזדמנות
לעבור לשבת לידה, להציג את עצמי, ובשנינות והומור להקסים אותה.
אבל החברה שלה לא מיהרה לשתף איתי פעולה. הן ישבו וקשקשו עוד
ועוד, ואני כמובן - משחק אותה אדיש, מדבר עם מי שיושב לידי,
אבל ממשיך להגניב מבטים חפוזים לכיוון. אחרי בערך עשר דקות של
שיחה שאני לא לגמרי בטוח מה נאמר בה, החברה שלה החליטה שהגיע
הזמן לשתף פעולה, והלכה לשירותים.
אז פתאום תפס אותי הפחד. אולי בכלל יש לה חבר? עכשיו אני אקום,
ככה משום מקום, אעבור ואתיישב לידה? מה היא תחשוב עלי? אני סתם
אסיים בלהביך את עצמי. בזמן שאני חושב ומתלבט, הפלאפון שלה
צלצל. היא ענתה, וחייכה את החיוך שלה, וצחקה. זה בטח החבר שלה,
חשבתי. וגם אני לא יכול לעבור לשבת לידה כשהיא בטלפון.
בינתיים החברה שלה חזרה. הם המשיכו לדבר, ואני החלטתי להתעלם.
גם היא התעלמה ממני בהפגנתיות, וכל פעם ששלחתי מבט מגשש, לא
זכיתי ולו לחצי מבט בתשובה. אחרי זמן היא קמה לצאת, ראיתי אותה
נפרדת מכל מיני אנשים שלא הכרתי. עכשיו זו ההזדמנות שלי, חשבתי
לעצמי. נו, עניתי באותו הקול, עכשיו אני אקום, בדיוק כשהיא קמה
לצאת מהמסיבה, שנייה לפני שהיא עוזבת, ואתחיל לדבר איתה? הרי
אם עד עכשיו לא ניגשתי אליה, מה היא תחשוב עלי? והרי כבר הגעתי
למסקנה שבטח יש לה כבר חבר. אז בשביל מה כל זה? הרי תועלת לא
תצא לי מזה, מקסימום מבוכה, או תשובה מנומסת של "יש לי חבר".
ויתרתי, והיא יצאה מהמסיבה, והיא לעולם לא תדע מי אני. אבל אני
כבר רגיל לזה. יותר נכון לומר, אני כבר רגיל לעצמי.