הרגשתי, כיסיתי, התכסתי
בשמיכה עבה של רכרוכיות
והנה באת אתה ומבלי כוונה מודעת
כיוונת אותי אל עבר ההתפוררות
לא שלפני זה עמדתי זקופה,
הייתי בסך הכל תמיד הצופה
עכשיו,ברור לי,שכיוונת אותי -
לעבר הקפיצה הגדולה - להתמודדות עם מה שאני.
עכשיו אני לא בצד, לא מעבר,
לא צוחקת, לא בתהייה ובהלם
אני פשוט מסתכלת לצד הזה,האפל, מבתוכו, בעיניים
ורואה שאני בבוץ שהמשכתי להתפלש בו
וליצור רק בו את הזרם
כאשר אני בריאה, ומחוצה לו -
יכולה לראות כמה יפה אתה, ומבין
שאוליי אתה...  כן מתאים
מתנוססת לי בענן שרק אתה לי הובלת אותו
ולא שלא ראיתי אותו.
אתה, שכמותך, בן אדם שפשוט כזה
אוליי בזווית האמיתית אותי רואה
פתאום גרמת לי, מבלי כוונה, אותך יותר לאהוב
על שאתה, עם כל ההסתכלות
והראייה המציאותית והבונה הזו שלך
למרות כל זאת - אוהב אותי.