כאב לי לראות אותך יושב שם, שבור, מחייך אלי, טיפות של רגש
שאתה עדיין לא מכיר. אני מכירה.
ישבתי שם מולך, דוחפת כף רגל יחפה, למודה אל תוך מגף. נשארת
עוד קצת כדי לגנוב מבט מעיניך הכחולות.
לרגע נפגשו מבטים ואני מהרתי לעצום עיניים כדי ללכוד את
השתקפותך בתוך גופי.
רעדתי, לא מקור. בפה עוד יכולתי לטעום את השוקולד שהבאת לי
ושהביא לי חיוך, הטעם היה מתוק, מתוק כמו החיוך הרגיל שלי, זה
שאומר ש-"הכל בסדר, וגם אם לא, אז לעולם לא תדע."
באותו הערב נשכתי את השפה כשנשרו טיפות מלוחות על הצעיף שלי.
היה לי קר, התכסיתי בנוסטלגיה משכרת. המליחות התחזקה - ים
המוות.
"אחרי ההתרגשות אתה הכי טוב בשבילי בעולם. מאופקת ורעה, הכי
טובה, גם שזה נדמה שהפעם הלכה כדי לא לשוב". שרתי את השיר הזה
על עצמי וידעתי כל הזמן שאני בכל זאת אשוב. וכל מי שיש לו בלב
חלק מהפאזל שלי יודע את זה.
פעם חשבתי שנגענו בבלתי אפשרי, היום אני יודעת שבאנו משם.
|