בס"ד
שלישי 10.05   06.04.04
פסח ראשון

הלכתי עם בתי לבית הורי. שם היו אמורים להיות  בת-דודתי,
פרווה, היא לא בשר לא חלב. בסדר עם כולם ולא אומרת כלום. והבת
שלה, אלה.
אחותי, בנה הצעיר, וגיסי.
בתיקי נשאתי את הגזר המבושל עם צמוקים. הפעם הוספתי לאידוי מיץ
תפוזים לשיפור הטעם. וחסה חתוכה. כיוון שאינני יודעת להכין את
הרוטב, אמא הכינה אותו. כדי להכין משהו, אני צריכה לראות. ואמא
משתדלת לעשות הכל בהסתר. רק שלא אראה.
ובכן הגענו קרוב לשעה שבע.
השולחן היה ערוך.
בתי נתנה לסבתא את זר הפרחים שהיה בידה.
תודה היא לא קיבלה.
כהרגלי התכוננתי לשבת ליד אבא כשגבי אל הויטרינה.
והנה גיסי יושב באמצע, בתי יושבת ליד אבא ואחותי התכוננה לשבת
ליד בעלה מצידו השני.
ביקשתי את בתי להתחלף.
לא הייתי מוכנה לשבת במקום אחר.
וידעתי למה.
ישבנו.
התחלנו לקרוא את ההגדה.
האמצעי של אחותי התקשר.
הוא נשאר לשמור על המתנחלים בעמנואל.
הפריע הכינוי שאימו מכנה אותו: נשמה... נשמה... בהתחלה חשבה
שזה הבכור מארגנטינה.
הסבים והקטן והיא דברו עם האמצעי
זו היתה פעם שניה שדיברו איתו. בקושי הסכימו להשחיל ד"ש ממני.
כי הרי לדבר איתו זה היה כבר מוגזם.
והנה עוד צלצול.
אחותי קופצת, והנה הידיים מתנופפות, וכולה מכרכרת סביב.
הבכור. מארגרנטינה.
הילולה ושמחה.
אחותי לבושה במכנס שחור עם רוכסנים. וחולצה אדומה משולבת
בשחור. וכולה מכרכרת ומפזזת, לצורך תשומת הלב. היא רזתה.
אחרי ההילולה והשמחה המשכנו בקריאה.
ויש שירים.
ואח"כ אוכל.
ויש דיבורים.
ויש אחות  שלא מפסיקה להסתחרר סביב עצמה.
בעלה היסה אותה מידי פעם ללא הצלחה.
נרמז כי שתתה קצת לפני. ולכן...
אימא הסתכלה עליה בעיני עגל.
איש לא פצה פה.
בודאי לא אני.
אני, אני משמאלי הייתה אווה בת רחל לבריאותה שתחלים מההקרנות
ומהכימותרפי.
היא הייתה לשמאלי תומכת : "את בסדר. אמא נהדרת...אני אוהבת
אותך..."הפעם אומרת במילים.
מלכה לימיני: "...זה הבית שלך... מגיע לך... את בסדר גמור...
את הגב של עצמך..."
אני הייתי עם שתיהן.
שקועה בענייני. שקועה בצלחתי. בתי ובתה של בת דודתי ישבו זו
ליד זו והפעם היה לבתי נחמד עם בתה של בת הדודה.
הפעם אמא שאלה לשמי, כמה כופתאות אני רוצה. שתיים...
הייתה הזדמנות וספרתי על היוזמה שלי בקשר לברכה המקורית בשיטת
ההקשבה האינטואיטיבית.
בתי מספרת לי אח"כ כי סבתא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. כולם
הקשיבו. אני דברתי אל בת דודתי
היא שאלה אותי לכסף שאני צריכה לקבל. "מה עם הג'ובות...?"
וצקצקה באצבעה.
אמרתי שזה הכל עכשיו, טרי, טרי.
מסרתי כרטיס ביקור יפה בבריכה שיתלו, והנה כבר אני מקבלת הזמנה
להודעת אבל על מות חתול.
וכבר ניסחתי מכתב פרידה מהחתול כפי שנמסר לפנינה...
רעיונות יש לי לא חסר.
גיסי מעיר כי קבלתי מאחותי את יכולת הכתיבה.
בלבי אמרתי, ובתי הצטרפה יותר מאוחר: אם כבר,אחותי קבלה
ממני...
אבל בקול רם אמרתי: לא, את זה קיבלתי בירושה מאבא...
לא ירושה, אומרים תורשה... תיקן אותי גיסי.
נכון... ירושה.
סבתא ואחותי לא ידעו מה לעשות עם עצמן.
אור הזרקור הופנה לרגע אלי.
והנה לא שטות היא מדברת.
אחותי זרקה: "יופי..." צבוע. ואמא, ידה הייתה על פניה. לא
העירה דבר.
בתי חיכתה לתגובה כלשהי. לפירגון.
רק שתיקה, ושתיקה.
בת דודתי וגיסי התיחסו.

וכך נמשך הערב.
כנאמר שפוך חמתך על הגויים בתי  הלכה לפתוח את הדלת ובת הדודה
הצטרפה אליה, אך הן סגרו אותה לפני גמר הברכה.
קמתי ממקומי, הן חזרו למקומם, פתחתי את הדלת, הדלקתי את האור.
והנה אני רואה את אמא מסתכלת עלי במבטיה מזרי האימה, וצוחקת
בלעג כהרגלה.
אני ממלמלת אליה:
"מה מצחיק?"
ולא שומעת תשובה.
אני שקועה בעינייני, מסתכלת רק לצלחתי, רק להגדתי. לא מתייחסת
לא לאמא ולא לאחותי.
הדחתי את הכלים, בת דודתי המשיכה בסוף.
לא יצאתי מעורי להצטרף לחבורה במטבח. כי מה אעשה שם?
מי זו החבורה?
אחותי, אמא, ובת דודתי.  
הראיתי לאבא משהו בתוכנת האקסל, ישבתי בסלון ובתי שיחקה עם
אלה.
באיזה שלב,בתי אמרה לי: סבתא אמרה לאלה להפסיק את ההשתוללות
בבית שלה, של סבתא.
באותו רגע ירד לאלה כל האוויר. כל השמחה. מי כמוני מבין?
אחרי 12 יצאנו.

ואז מתחיל ספור ליל  הסדר:
בתי מספרת:
שרנו את השיר "והיא שעמדה..." אחותי משתוללת, ואת שואלת את בת
הדודה אם ראתה בערוץ 10 את קירשנבאום ולונדון כשהלהקה שרה את
השיר הזה.
לא, היא לא ראתה.
סבתא עטתה את פרצופה הכועס, ומלמלה למי שהיה לידה: "איך אפשר
ככה... אי אפשר לסבול אותה..."
וכששרנו בכלל היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה לאור ההשתפכות שלי
בשירה.
השירה  (אני צריכה להסבר ולהתנצל... מה אתם אומרים? ) בשבילי
זה כמו מדיטציה, התפללות, אני שרה עם הרגש. וזה לא מוצא חן
בעיני אמא.
יש לה תמיד הערות.
אני לא שמעתי ולא ראיתי את ההעוויות של אמא.
לשמאלי הייתה אווה, לימיני מלכה...
אחותי ממשיכה להשתולל, סבתא ממשיכה להסתכל עליה בעיני עגל
מעריצות, ורק גיסי מנסה להסותה ללא הצלחה.
אמרתי לגיסי, "לה מותר..."
"לא, לא מותר לה..."
הוא לא הבין או לא שמע את העוקץ שבדברי. ולא טרחתי להדגישו.
וכשפתחתי את הדלת לאליהו הנביא, בתי שומעת את סבתא אומרת:
"היא באמת חושבת שאליהו הנביא נכנס".
בודאי כי הדלקתי את האור במדרגות.

עד להיכן ידה של אמא יכולה להגיע?
כמה שחור יש לה בלב?
כמה רעל יש לה
והיא מוציאה הכל על הבת הבכורה.
הנה הבת הבכורה לא מקבלת,
לא רואה, לא שומעת.
שופכת אמא את אונה, לשווא.
אין מענה, אין התייחסות.
היא נשארת עם הרוש והלענה
ונחנקת.

אמא חיפשה אותי.
אני לא נעניתי.
אני הייתי מנותקת.
ישבתי ליד אבי שישב בראש השולחן, לשמאלי גיסי, מולי בתי.
לא רציתי לשבת עם הפנים לוויטרינה, כי אז הייתי רואה כל תנועה
של אמא, כל עווית פנים.
חסכתי מעצמי.
בתי אומרת שסבא ראה הכל.
בתי אומרת שכולם שמעו וראו, ואיש לא פצה פיו. והיא, בתי,
נפגעה. כך מתנהגים לאמא שלה.

אני הייתי עסוקה בעינייני, שרתי, הקראתי, אכלתי.
מנותקת.
מנותקת מכל צרה.
מנותקת מכל שטנה.
והשחור מנסה לחדור לאור,
אך לא יכול לו.

סבא ראה הכל.
פדיחה בשבילי,
אם אומר שלא ראה.
אמרה בתי.
מה זאת אומרת פדיחה?
אשקר אם אגיד שהוא לא ראה.
הוא יושב בראש השולחן
והוא חייב לראות הכל.
אבל הוא שתק.
שתקו עמו כל המסובים.
שתק איתו כל העולם.
ורק נכדה אחת
ישבה בין המסובים
ונפגעה.

נפגעה בשם אמה.

ומה למדתי אני? מה נשתנה הפסח לי?

אני למדתי שאחותי בכוח דורשת תשומת לב.
כל הבמה שלך אחות.
ואמא יוצאת מגידרה לכל גחמה ולכל עווית של בתה האמצעית.
עיני העגל אליה נישאות, בהערצה ובעיוורון.
אני למדתי שיש פה תחרות לשמה.
קנאה וצרות עין לשמן.
איך אני למדתי?
כיוון שמלכה ואווה היו איתי, יכולתי להסתכל על ההצגה מבחוץ.
ומה ראיתי?
איך אבטא זאת, שלא אשמע קנאית?
אני בדרך כלל מגיבה חזק לעומדים מולי.
אני חשה את הזרמים.
הפעם הייתי נקייה מזרמים שלי.
הרגשתי את הזרמים של אמא ואחותי ללא התערבות מצידי, סוף, סוף.
והנה אין מקום לאיש ביניהן.
הכל נעשה לצורך תשומת לב.
הקנאה אוכלת את אחותי. השמירה אוכלת את אמא.
על מה אחותי מקנאה?
היא לא מודעת לכך. אבל זה מימים ימימה. לא מהיום ולא מאתמול.
אנחנו כבר מזמן לא ילדות.
אבל התחרות לתשומת לב מצד אחותי קיימת.
השמירה של אמא את אחותי בשיאה עומדת.
על מה את שומרת אמא?
על מה את מקנאה, אחות?
50 שנים לקח לי להבין, (כי היא צעירה ממני) שאחותי היא הקנאית
ואמא שומרת ומלבה את אש הקנאה.
אש הקנאה נשמרת על ידי הקטנת הבת הבכורה. על ידי נישולה מכל
הטבעי לה, ומכל הנכון לה.
והנה הבת הבכורה וויתרה. פינתה את הבמה.
וישחקו הנערים לפני.
וכל הקהל שותק.
כמו תמיד.

גם הפעם אמא מנסה לעשות ממני צחוק.
אמא משליכה לעברי, מלבישה עלי פרושים שחורים.
לעג, רוש ולענה.
אך הפעם לא היה מי שירים כפפה זו.
הפעם הבת הבכורה וויתרה על השתתפותה במשחק.
ועל זה גאוותי.
ועל זה שמחתי.
ניצחתי את השטן. (על משקל סרטן)
השארתי את המשחק בידי שחקני האופל.
התיאטרון האפל.
השרצים והחרקים זוחלים
ללא מפריע.
ללא חשש.