לא נותרו לי אלא דקות ספורות.
הזדמן לי לחזות בכוחו של ה- קיי.300 לא מכבר. אין בי תקווה.
זמני אוזל.
אסיר תודה אני לפחות על ההרצאה המאלפת. כה מאלפת הייתה שהרגשתי
צמרמורת חולפת בפרקי בזמן שיצאתי מהאולם. עונג נפלא הוא הרגשת
ההתעשרות האינטלקטואלית. פעמים רבות אין אנו חשים בה אך
לעיתים, כמו עכשיו, בעת שאנו מקשיבים לדברי חכמה צרופים,
מרגישים אנו את מחשבתנו מתרחבת. כזאת הייתה הרצאתו של יעבץ על
דברי ימי רומא. לא היסטוריה באתי ללמוד מפי האיש כי אם גדולה
אינטלקטואלית מה היא. אך המחיר היה כבד.
סהרורי מאושר יצאתי למסדרון ולא שתי את ליבי לשלולית חומר
ההדברה שפיזר אב הבית הזקן. אלוהים הוא בפרטים הקטנים, אומרים
החסידים ונזירי הזן. לא מחשבות גדולות צריך לו האדם, כי אם
שימת לב קפדנית לשיגרת היומיומי. אינני אדם כי אם תיקן וחולק
אני עליהם בנקודה זו, אך במצבי הנוכחי נראה טיעונם חזק ומשכנע.

חיי ייגמרו בקרוב. קיומי ייפסק. גם לו חפצתי בכך לא נותר לי
זמן לעינוג חומרי מכל סוג שהוא אבל אינני חפץ בכך. אינני רוצה
לפרוש מהעולם הזה כרמש מבועת המתרוצץ בטירוף לכאן ולשם, כמו
חיה נבערת. אקבל את קיצי החומרי כיאה לבן תרבות. אינני ג'וק
אמריקאי רגיל. פרחחים אלו מבלים את כל זמנם באכילה. לא אשכח
להם את כרסום ספרי המדע במדפים התחתונים. הנני תיקן הבתים, ד"ר
סופלה סופלקטילום (supella suplektillum). אמות, כאשר חייתי,
במחשבה ובהגות.
עיני שורפות. ודאי השפעתו הראשונה של ה- קיי.300. לאט לאט אאבד
תחושה בכל חלקי גופי. ואז אמות. השאלה האמיתית היא האם אחדול?
האם גופי ונפשי נובעים מאותו מקור וקשורים בדרך שאין להפרידה
או שמא הם שני ממדים נפרדים שהצטרפו לצורך משימה חד פעמית זו,
הקרויה הקיום הפיזי שלי, כפי שטוענות הדתות השונות?
במידה ונפשי אינה קשורה לגופי, מותי יהיה מוות חומרי בלבד.
נשמתי תמשיך להתקיים. ודאי יהיו קטנוניים שכאלה שיטענו שאין לי
קיום מנטאלי. זוהי כמובן שטות גמורה. עצם העובדה שאני מביע את
מחשבותי מעידה על קיומי הנפשי. אני חושב, משמע אני קיים.
לדקארט היו הרבה בעיות בטיעוניו אבל עדיין חביבה עלי האלגנטיות
הפשוטה של טיעונו זה. אך גם ללא דקארט, אוכל להוכיח שיש לי
מודעות. יודע אני לזהות מהו אני ומה אינו אני. גם לבני מיני
הרגילים והנבערים ישנה מודעות. גם בעת רעב קשה לא יאכלו חלק
מגופם ותמיד ישתדלו לשמר את עצמם מכל פגע. אם יודע אתה לזהות
את עצמך מהעולם ולפעול לשימור קיומך ניתן לאמר שאתה מודע
לעצמך. מכאן שכל חרק מודע לקיומו, קל וחומר שאני. אם הסקתי שיש
לי קיום מנטאלי והוא נפרד מהוויתי הגופנית ייתכן ונשמתי תמשיך
להתקיים. אולי תעבור לעולם הבא כפי שמאמינים היהודים, הנוצרים
והמוסלמים או אולי תתגלגל לביתה החומרי הבא. לפי ההינדואיזם,
ייתכן ובגלגולי הקודם הייתי בן אנוש שפשע וקיומי כמקק הוא
העונש על כך. במידה וזהו המקרה, אוכל לנוח לי בשקט. פועלי
בגלגול הזה די בו על מנת להבטיח שגילגולי הבא יהיה גבוה יותר
בסולם האבולוציוני. אבל אין זאת טענה רצינית. ראשית משום שאיני
חושב שקיום אנושי הוא גבוה יותר וקרוב יותר אל השלמות מקיום
חרקי, ושנית משום שגלגול נשמות אינו יכול להבדק אמפירית ולכן
גם לא יכול להיות מופרך.
אליבא דה פופר, מה שלא ניתן להפרכה אינו תיאוריה מדעית כי אם
ספקולציה. אין זה אומר שלא צריך להתייחס אליה אך דיון רציני
אינו יכול להסתפק בספקולציה אחת בלבד ולכן לא אסתפק במסקנה
המעודדת שקיומי ימשיך אל הגלגול הבא. עוד לא נודע האורגניזם
שחזר מהמתים, ולכן לא נוכל להגיע לשום מסקנה ראויה אם לא ניקח
בחשבון שקיומנו הפיזי והמנטאלי נפסק ברגע המוות ללא שום אפשרות
לתקומה.  
מדוע אין קיום חרקי נחות יותר מקיום אנושי?
בראש ובראשונה משום שקיום הינו קיום באשר הוא. זוהי "אידיאה"
כללית, אם נסתמך על אפלטון בעניין זה. אמנם קיומם של מקקים
כדוגמתי גרם לאפלטון לחשוב שמשהו אינו כשורה בתיאוריה שלו מאחר
וחשב שקיומנו מהווה בה סתירה פנימית.
הוא גרס שהפרטים בעולמנו גזורים מעולם אחר, עולם המורכב
מ"אידיאות" נעלות, שהן מושגים מופשטים כגון "חוכמה", "אומץ"
וכיוצא בכך. אבל, כך חשב, אם כל פרט קיים מקורו ב"אידיאה"
מסויימת סימן שגם המקקים, הרפש ונייר הטואלט מקורם ב"אידיאה"
כלשהיא. ומאחר והאמין ש"אידיאות" צריכות תמיד להיות נעלות,
ומקקים, רפש ונייר טואלט הינם דברים נחותים הגיע לסתירה
פנימית. אך מסקנתו מקורה בטעות, שהיא החטא היווני החמור ביותר,
ההיבריס.
אסביר את כוונתי. ראשית, אתעלם מן העלבון שבהשוואתי לרפש, לא
כל שכן למוצר סינטטי כנייר טואלט, ושנית, אטען שעצם היותי חרק
אינו מונע ממני להיות אציל ונעלה ושבנפשי יתקיימו להן אידיאות
מסויימות כמו אומץ, חכמה וידיעה. למען האמת איני חושב שאני
נבדל מכל אורגניזם אחר כולל "נזר הבריאה", על פי אמונתו (?):
האדם.
לצורך הדיון נשתמש במושג "האלוהים" במובנו האינסופי והשלם.
ביחסם אל האלוהים נוטים בני האדם להשתמש תדיר במטאפורה  שלעומת
האלוהים הם כמו "רמש השדה". באומרם זאת, אני מניח שהם מתכוונים
שכפי שאנו, רמשי הבית, רואים אותם, גדולים, בלתי מושגים וכל
יכולים, כך הם רואים את האל. אך זוהי טעות. אומנם הם נראים
גדולים ובלתי מושגים אבל בהחלט לא כל יכולים. אנו מסוגלים
להמלט מבני אדם. חלק מהם אף נמלטים מאיתנו. נדהמתי לא פעם
לראות נשים מזנקות על כסאות בבעתה למראה מחושי הארוכים. יחסית
לשנת חיינו האחת, חיים בני האדם שישים ואף שבעים שנה. אבל גם
הם מתים בסוף. בדיוק כמונו הם סופיים.
שבעים שנותיהם שואפות לאפס לעומת האינסוף. בדיוק כמו ששנתנו
האחת שואפת לאפס לעומת האינסוף. לעומת המדד הקיצוני הנ"ל ניתן
לאמר שתוחלות חיינו זהות.
כנ"ל גם ניתן לאמר לגבי משמעותנו ביקום. משמעות קיומו של אדם
בודד יחסית ליקום הינה בטלה בשישים חזקות וכמוהה בדיוק גם
משמעות קיומו של התיקן. מכאן ניתן להסיק שלעומת הנצחי כולם הם
"רמש השדה" כולל רמש השדה עצמו. אנוכי.
מחושי נפלו ורגלי כושלות. עוד מעט קט התהפך על גבי. האם הייתה
לחיי משמעות? אותם עשרה חודשי קיום ולימוד, האם היה בהם ערך?
כפי שטענתי קודם, יחסית למדד המוחלט של האינסוף הנני זניח ולכן
אין במותי, או בכל מוות שהוא, סיבה להיעצב. כלום היינו וכלום
נשאר. מכאן שעקרון העונג הוא הצו היחידי, אך סולד אני מן
הניהליזם.
אולי ישנה יותר מאמת אחת. הדברים תלויים בנקודת ההשקפה כפי
שגורסת פיזיקת הקוואנטים המודרנית ונקודת השקפתי הינה יחסית,
כמובן.
לעומת יצורים חד תאיים כאמבות, קיומי הוא ארוך ונשגב. לעומת
אחי הנבערים שבחרו להישאר בבניין מעבדות הביולוגיה ולהמשיך
להשתתף בניסויים המעליבים ההם, אני הרחקתי להגיע. נדדתי
למחוזות אחרים והרחבתי את דעתי מאות מונים. מקק מהם לא היה
מעריך זאת, אך יודע אני את ערכי. אפילו לעומת בני האדם,
היושבים בחדרים הסמוכים, לא היה קיומי דבר של מה בכך, מאחר
ובכל זאת נקטו בפעלתנות למיגורו.
יחסית לעצמי ולמקום ממנו באתי, אינני זניח כי אם בעל משמעות.
הנני חופשי מספיק על מנת לייצור משמעות זו.
את עובדת מותי לא אוכל לשנות אך גם לדרך בה אמות יש חשיבות
בקביעת משמעות קיומי. לא בחרתי את עצם בקיעתי מהתיק כמו שלא
בחרתי את עצם היותי מקק אך כל חיי נאבקתי בצו שרירותי זה. כפי
שלא רציתי לחיות כג'וק לא ארצה למות כאחד.  
הנה אני כבר על גבי. גופי שורף. התקרה רחוקה ולבנה. הוריד את
רגלי למטה בהדרת כבוד. לא אמות עם רגליים זקופות אל על. זו
תהיה מרידתי הפרומתאית הקטנה. לפרוש מן העולם בצורה קצת אחרת.
להצליח ולהשליט את רצון נפשי על אקסיומת קיומי הגופני. כך יאה.

כנפי מתחילות לפרפר ואני מסתובב. גופי אינו נשמע לי, עצור, אני
פוקד עליו, עצור. אך הוא בשלו. נפשי חלשה ממנו. אומרים שהיא
חלק מהגוף. הנפש. תוצר שלו. וכשהוא חולה. גוסס. אז גם היא.
אינני חושב בבהירות. לא רוצה לפחד. כמו סוקרטס. קשה. איני ירא
את המוות. רק את האינות. למות עם רגליים למטה. לא כמו ג'וק.
בקשתי היחידה. לא ג'וק. נצחון הרצון. הנה.