ואז הוא נפל.
פתאום.
היא ידעה שזה יקרה. יותר מדי דברים עברו עליו בזמן האחרון.
יותר מדי אהבה ושנאה ופחד סיחררו אותו כבר הרבה יותר מדי זמן
ממה שליבו החלש ממילא יכל לשאת.
אם הם היו מדברים, היא היתה אומרת לו. תיזהר, יקרה לך משהו
נורא. ראתה בתוכה את הנולד.
אבל היא חששה מתגובתו, אם תעז לדבר אליו.
היא עקבה אחריו בעיניה כל משך הריצה. יושבת בודדה עם מחשבותיה,
עם רגשותיה המעורבים כלפיו, מנסה להבין מה קורה בתוכה. ואז
פתאום.
נפל.

בהתחלה היססה. הביטה בפחד, מאמצת עיניה, בודקת אם אכן קרה משהו
נורא. קיוותה, אולי יקום פתאום.
אבל הוא לא קם.
לאט התקבצו סביבו חבריו, קראו למורה. זה הגיע, התיישב לידו.
היא כבר היתה קרובה לשם, מתנשמת ומתנשפת במהירות. לבה פועם
במהירות משולשת מהרגיל.
בעיניה עומד הפחד מהנורא מכל.

פורצת את חומת הנערים המיוזעים שעומדת סביבו, עומדת מעל המורה
היושב על הארץ ומביטה באימה.
שואלת, מה קרה לו.
דממה סביבה.
כולם מכירים את הסיפור. חודשים רבים עברו מאז נפרד ממנה,
ולקראת סוף שנת הלימודים, ליבה עדיין שייך לו.
אף אחד לא מדבר.
היא נופלת על רצפת המגרש.
לוחצת על חזהו השרירי, מתביישת להתענג על מגע גופו החמים, אותו
לא חשה כבר ימים רבים מאוד.
מלטפת את פניו, קוראת בשמו. "שחר.. שחר.. שחר..." היא לוחשת.
פניו קרירות מן הרוח החמה והיבשה המנשבת סביב, היא מנשקת את
לחייו המכוסות זיפים קצרים ושחורים, מרגישה את טעם הזיעה
המלוחה בפיה.
הבנים מסביבה זזים באי נוחות. המורה מביט בה במבט חודר והיא לא
מרגישה.
היא שקועה עמוק בתוך אהבתה אליו, הדקות המעטות בהן יש לה את
ההזדמנות ללטף, לנשק, לגעת בגופו האהוב.
בזמנים רגילים בהם הוא לא נופל באמצע ריצה, הם לא מדברים כלל.
הפרידה המכוערת שעברו, באשמתו ואשמתה גם יחד, לא אפשרה להם
להמשיך ולהיות בקשר.
כעת הוא לא רצה בשום קשר איתה, והיא ניסתה להעמיד פנים שגם
היא, בדיוק כמוהו, לא רוצה להכיר בקיומו.
אבל כולם ידעו וראו את מבטיה החולמניים הנופלים עליו מדי פעם
בפעם, בשיעורים, דרך מראה.
גם האהובה החדשה שלו.

והיא ישבה שם באמצע המגרש המטונף, מלטפת אותו ברכות, מנשקת
ומחבקת, מקררת ומשקה אותו מבקבוק המים שצץ שם פתאום.
כל כך עסוקה בו היתה, שלא שמה לב שאהובתו התקרבה לשם.
כנראה ראתה מרחוק את ההתקהלות, ואותו לא ראתה בין העומדים. אז
באה.
וראתה אותה יושבת לצידו.
בוכיה ורועדת, מסרבת להכיר בעובדה שכבר אינו שלה, היא נשקה לו
נשיקה קטנה אחרונה על שפתיו, וקמה.
החדשה הסתכלה בה בזילזול מהול בכעס, והתיישבה לידו.
אהובתו מלטפת את פניו עכשיו.
עכשיו, היא זו שנושקת לשפתיו ומרגיעה את חום גופו.

היא התרחקה מהמקום, דמעותיה שוטפות.
שמעה אותו קורא בשמה של האהובה.
שמעה את צחוקו הרך ואת החיוך במילותיו כשאמר לה

אני אוהב אותך.

וליבה חלש.