השק האחרון רוקן מתוכנו. שניהם נפלו על ראש ערמת האשפה ששכבה
שם דרך קבע כבר כמעט כל הקיץ. משם התגלגלו לתחתית הערמה ואז
נחו סוף סוף. זה היה למעשה סיום מסלולם הצבאי. עכשיו,
כשהקריירה בצבא מאחוריהם ואחרי שהושלכו החוצה, היה להם זמן
לחשוב על חוויותיהם, תרומתם והקרבתם למען המולדת, הדגל ומוסדות
המדינה.
לא פשוט להיות פתקה ודיסקט ציוניים. בזמן שבני גילם בארצות
הניכר מבלים את זמנם במעבדות אוניברסיטאיות ובתי-קפה
אינטרנטיים למיניהם, היו צריכים ידידינו לתת כתף למאמץ הבטחוני
של המדינה שבה הם חיים. כן, כן, אני מדבר על פתקה ועל דיסקט.
תכירו. נעים מאוד.
ואל תחשבו שזה כל כך קל. זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה לכם. לא
הייתה להם מערכת חינוך שכבר מגיל גן החובה תגדל אותם להיות
חיילים בצה"ל. לא היה להם אבא שהיה שריונר ואמא עם תמונות
מהטירונות. הם יצאו מבית החרושת ומיד אח"כ מצאו את עצמם בצבא.
טוב, לדיסקט הייתה דרך קצת ארוכה יותר. הוא גם לא צבר - הוא
נולד בארה"ב. נקנה בדולר-סיוע. הגיע יחד עם עוד 9 דיסקטים
יהודיים מבתים טובים במסגרת פרויקט לקליטת דיסקטים אמריקאים
בצה"ל. הקהילה היהודית שם מאוד חוששת מניצול דיסקטים יהודיים
במחשבים של גויים. כך, אחרי כחודשיים בצבא, מצאו את עצמם
הדיסקט והפתקה למרגלות ערמת אשפה ענקית של בסיס צבאי אי שם
במרכז הארץ.

"תגידי, את יודעת איפה המחסן-ביטים? אני צריך להזדכות עליהם?"
שאל הדיסקט את הפתקה במפגיע. הייתה לפנייתו סיבה די שטחית,
הפתקה הייתה בלונדינית. טוב, לא בדיוק בלונדינית - אבל סימנו
עליה הרבה עם מרקר צהוב. הוא בדיוק סגר 35 יום במחשב של המג"ד
לפני שזרקו אותו. בד"כ הוא לא יורק בכיוון של פתקאות, אבל הוא
פשוט היה חייב הפעם.
הפתקה לא ידעה מה זה ביטים בכלל, היא חשבה בכלל שזה משהו שדומה
יותר לנעצים. מה היא בכלל יודעת, סה"כ פתקה. אז היא עשתה פרצוף
של חושבת ואז ענתה "יש מגירת ציוד משרדי בכל חדר כמעט במפקדה.
תחפש שם, אולי תמצא קופסת ניטים".
"לא, לא ניטים. ביטים... טוב, לא משנה. עזבי, ספרי לי קצת על
עצמך. מאיפה הגעת לכאן? איפה שירתת?" שאל בניסיון אחרון למצוא
עניין בפיסת הנייר.
"אני? אני הייתי רשימת שמירה." אמרה בהיסוס.
"אהה, הבנתי". ענה, והתקשה להסתיר את הבוז שרכש לג'ובניקים
כמוה. תמיד הוא אמר שיש כל כך הרבה חפצים בצבא שהוא לא מבין
למה גייסו אותם ושהוא לא רואה בהם כל צורך. לדעתו הם פשוט
בזבוז והם היו יכולים לתרום הרבה יותר במקומות יותר מועילים
בצבא.

"למה אתה עושה פרצוף? מה? לא מספיק טוב לך?" הרימה לו להנחתה.
"מה את אומרת על התפקיד שלך? היה מעניין? היה חשוב? תעשי לי
טובה, שנינו יודעים את התשובה."
"למה מה קרה? אפשר לחשוב שאתה יותר טוב. יא פריק מחשבים, מה
כבר אתה עשית? חושב את עצמך קרבי. תדע לך שהיה לי חבר שהגיע
להיות פקודת מבצע בסיירת מטכ"ל. לא כמוך - חנון".
"על מה את מדברת בכלל? את יודעת באיזה מחשבים הייתי? באיזה
כוננים חודרים הייתי? את יודעת איזה מידע רגיש היה עלי? אני
מכיל סודות מדינה אני!" וכאילו לא הבהיר מספיק את עמדתו,
הוסיף: "לכי, יא בולעת לפקודות מבצע!" ובעודו פורש את כף ידו
הימנית ומניע אותה לכיוון פרצופה של הפתקה, קינח ב:"חחחח
עליך!"
"טוב, תיזהר ממני, אני מכירה ניירות זכוכית מהשיכון. חבל לך על
הזמן. אני גם יכולה לברר איפה אתה גר, כי כל הרשימות של
השלישות היו איתי באותו מפעל."

הדיסקט תמיד פחד מתופעות הלוואי של העקיצות שהיה מעניק לפרחות
שהיו נקרות בדרכו, אז הוא החליט למתן את עמדתו. "תשמעי, אני לא
התכוונתי לפגוע בך, אני מצטער. זה היה בצחוק. באמת." אח"כ ניסה
לחקות את עצמו שוב עם ה"חחחח עלייך" והיד.
הפתקה חייכה. בכל זאת, היו לו גומות חן משגעות לדיסקט הזה.
החיקוי שלו היה כל כך חמוד וגם הייתה לו את המסתוריות הזו של
הטכנולוגיה שסקרנה אותה. בכלל, עכשיו עם כל ההיי-טק והמחשבים
האלה... מה רע?
הדיסקט שם לב למבוכתה של הפתקה. היא הסמיקה כל כך והוא התחיל
לשים לב עד כמה יפות המחיקות המשורבטות על השמות שעליה. שמות
של החיילים שנמחקו אחרי שסיימו כנראה את השמירה או השתמטו
ממנה. לפני שתי דקות, הן היו הדבר הכי מעצבן בפניה של הפתקה,
אך פתאום, כאילו כישוף עטף אותו, הוא מצא ערמות של חן במחיקות
המכוערות. אובייקטיבית - המחיקות האלה היו כל כך לא אסתטיות
שאם אני הייתי דיסקט, הייתי נגעל. אבל אין מה לעשות... כמו
שאמר ביל גייטס לאשתו בירח הדבש שלהם: "עוד לא נולד המניאק
שימציא את האנטי-וירוס לוירוס האהבה" (הוא לא ידע שבעברית זה
נשמע הרבה יותר טוב).

"אני רק חושב שהיית יכולה לתרום לצבא הרבה יותר אם היית איזה
בנק מטרות של חיל האוויר או אפילו סתם מפה של שטחי אימונים
בנגב." הוא שם לב לעצבות על פניה. אז הוא קצת נבהל והמשיך:
"אבל שלא תביני לא נכון, היית יכולה גם להשתמט ולהיות טופס
טוטו או סתם איזו פרסומת לשירותי הדברה ששמים בתיבות דואר. ככה
שתדעי לך שיש בי המון הערכה לג'ובניקים. באמת. במיוחד לרשימות
שמירה".
"אתה לא נשמע כזה משכנע. אבל תדע לך שביקשתי קרבי, ביקשתי רחוק
מהבית, ביקשתי הכל - אבל לא נתנו לי. אתה רואה את הקשקוש הזה
פה בצד ימין?"
"אני רואה הרבה קשקושים בצד ימין. כולך קשקושים. את כבר לא
פתקה צעירה. הפז"ם עושה את שלו, אחותי".
"כן, טוב... פעם, כשהתגייסתי, הייתי כולי חלקה, חוץ מאותו
קשקוש קטן שהיה לי בצד ימין. אז הורידו לי פרופיל. בצדק, מה,
אם נגיד הייתי מפת ניווט והקשקוש היה יוצא בדיוק על שדה
מוקשים. מה אתה חושב שהיה קורה? זה מסוכן. הצבא לא רוצה לקחת
פה סיכונים."
"טוב, צודקת. אם זה סיבות רפואיות אז אני מבין."
"אווו תודה רבה באמת על האישור. אתה קצין במקרה? כי נראה לי
שאתה קצת חולה שליטה. וחוץ מזה, שתדע לך שגם להיות רשימת שמירה
בבסיס של ג'ובניקים זה חשוב."

שתיקה מביכה השתררה ביניהם. שניהם הרגישו מועקה כבדה, כי שניהם
התחילו לחבב זה את זו. הפתקה מצאה מפלט "רגע, אז איך אתה הגעת
לפה? מה היית?"
"אני הייתי... טוב, אני לא יכול לספר כל כך - אני דיסקט
מסווג."
"אז מה קרה שהגעת לפה פתאום - אתה בסך הכל טוראי".
"אני רואה שאין ברירה. שכחו אותי במחשב של המג"ד 5 שבועות, אז
הם החליטו שיש לי פחד ממקומות סגורים וזרקו אותי עם 21 נפשי
לכאן. אפשר לומר שנפצעתי במהלך מילוי תפקידי" הדיסקט המורעל
לשעבר החל להתעצב. הוא לאט לאט קלט שזהו - הוא סיים את שירותו
הצבאי בבושת פנים וזרקו אותו לכלבים.
אך יותר מכל העסיקה אותו המחשבה על הפתקה שכאילו נפלה עליו
משמיים. זה היה כל כך מיסטי - כאילו שאלוהים שלח לו את הפתקה
הזו במקום ההיא ששכח לשים בכותל כשהיה עם הארגון
האמריקאי-יהודי הזה שלו בטיול בירושלים. הוא נדד ונדד
במחשבותיו ולא שם לב לרוח שהעיפה את הפתקה אל הצד השני של ערמת
האשפה. הוא גם לא שמע את קריאתה: "לא! דיסקטוש! עזור לי!". היא
עפה ברוח ושוב לא ראתה אותו.
כל הזמן הזה הוא חשב איך להזמין אותה לצאת איתו. איך לברוח
איתה מהחיים שנגזרו על שניהם בג'אנקיה. הוא הסתובב אליה כדי
לשאול אותה עוד שאלה אחת, כדי להפיג את המבוכה שנגרמה בעקבות
השתיקה.
"תגידי, זה נכון שלעטי פיילוט יש..." ואז לפתע, כשהרים את
עיניו, קלט שהיא איננה.

"אוף. עוד אחת ברחה. איזה בעסה איתי. תמיד אני חייב להבריח את
כולן. פשוט אין לי את זה עם בנות. אפילו 'שלום' מנומס היא לא
אמרה" חשב לעצמו והתעצב.

אכן, לא קלים הם חיי הדיסקט המשוחרר.