מיקי התחיל לנפח ת'שכל:

"תראה אחי, אני נגנב איזה יופי, תראה את השמש, תראה את השקיעה
את הגלים, יו אחי, איזה קטע סופני, תראה את ההרים בצד השני,
איך הכל נראה כמו תמונה, איפה המצלמה שלי ,כוס אמאאמק שכחתי
אותה בגסטהאוס, איזה פאדיחה אחי,אמרתי לך, אמרתי לך שאנחנו
צריכים לנסוע לכאן ולא לאי המטופש הזה שלך... תראה איזה סופני
כאן" הוא המשיך בלי להירגע. הוא היה באקסטזה, הוא נראה בערך
כמו שהוא נראה לפני שבוע במסיבת חוף ההיא שהוא הוריד איזה חמש
ראשים בשעה, כולו באטרף, פשוט ככה הוא נהיה כשהוא מתחיל עם
זה.
"אבי בנאדם מה נהיה איתך?" הוא התחיל לצרוח עליו, "בנאדם מה
עוד אתה רוצה מהחיים? תראה לאן הבאתי אותך אח שלי, אין יותר
מזה בעולם! עזוב אותך בחורות, עבודה, את כל החרא שכל כך חשוב
לך בבית, תסתכל על הנוף - אתה מול הטבע, איזה עוצמה, איזה
יופי, ועוד היום יש מסיבה מטורפת!! יו אחי אני בעננים , תן לי
להשאר פה כל החיים..נו אבי,  נשבר הזין ממך, כנס כבר לענייניים
תקפוץ, תצעק אנחנו בעננים! אנחנו בעננים!"
אבי הסתכל לקו האופק בעיניים עצובות כאלו, הוא באמת ניסה
להתחבר לכל העניין הזה אבל לא ממש הצליח, פתאום הוא פלט בלחש
בלי לשים לב בכלל: "אין פה כלום... דו מימד".
"תקפוץ! תשיר! תשתולל!" מיקי צעק והוציא מהתיק עוד ראש והדליק,
פתאום נרגע לרגע מעצמו הסתובב לאבי והסתכל דרכו כשהבין שאבי
אמר משהו. "מה אמרת? לא שמעתי אותך ,מה אתה לוחש זה רק אנחנו
פה על הפאקינג הר הזה!"
"אין פה שום דבר..." אבי ניסה לחזור על עצמו, כאילו ממלמל
לעצמו איזו מנטרה, הפעם יותר בקול. מיקי כמעט איבד את העשתונות
וברגע האחרון נבלם ונרגע." אף פעם לא הבנתי אותך... אף פעם אף
אחד לא הבין אותך!"

מיקי
גאון מתמטי בן 25 שנדפק לו המוח בשירות הצבאי בלבנון ואח"כ
בעזה.
בגיל 21 כשהשתחרר ניסה ג'וינט פעם ראשונה ויש טוענים שמעולם לא
נראה זוג מוצלח כל כך בישראל.
את 4 השנים הבאות בילה במזרח ובדרום אמריקה לסירוגין כשכל פעם
הוא חוזר לביקור מולדת קצר מלא בסיפורי אלף לילה ולילה על כך
שגילה את האור וזהו זה, "הפעם אני לא נוסע יותר לחו"ל, מספיק,
הגיע הזמן להירגע וללמוד" אבל כמובן שכל הצהרה כזאת לוותה
בנדודים נוספים ברחבי הגלובוס.
עכשיו הוא עומד כאן על ההר הזה עם אבי ולא זוכר בכלל  איך הוא
היה פעם ילד טוב שרק רצה להצליח בחיים ובינינו - מה שהוא היה
עושה הוא היה מצליח בו. ככה זה, הוא  מאותם אנשים שלא מפחדים
מכלום ותוסיפו לזה את הכישרון הבלתי מוגבל שלו והוא כבר יביא
את המכה, לא משנה איפה.  
אבל כמו שאמרתי עכשיו הוא לא כל כך רואה בעיניים. העשן גם קצת
חונק אותו. "מה אתה עושה ילד? מה אתה עושה?!" מיקי התחיל לצעוק
בהיסטריה כשראה את אבי עם מבט מוזר בעיניים מתחיל ללכת לכיוון
קצה הצוק. מיקי כבר ראה אנשים בבאסה, זה היה אחרי התקלות בעזה,
שלושה חברים הוא איבד שם, שניים מהם מתו לו בידיים.כל החברה
שלו כמעט התפרקו בחודש שאח"כ. רק הוא נשאר חזק ,סחב אחריו את
כל הצוות, אם לא הוא הם היו מאבדים עוד חמישה אנשים רק
מהאפאתיות שהם נכנסו אליה. אחרי זה הוא נשבע שיותר בחיים הוא
לא רואה אנשים מתים...לא כל עוד הוא בסביבה.
בכל זאת מיקי ראה את אבי עם מבט שונה מכל מה שהוא ראה לפני,
כאילו הבחור בוהה בקיר שנמצא מטר לפניו..
"נו יא דפוק זה מסוכן! מה אתה מנסה לעשות?!"
"תירגע, תירגע, סתום ת'פה שנייה ובוא לראות."
"בוא לראות מה?" מיקי שאל כולו עדיין בטורים גבוהים.
"תגיד, מה אתה רואה ?"
"מה זאת אומרת מה אני רואה? אני רואה פאקינג תהום זה מה שאני
רואה!"

אבי
בורגנות במיטבה.
שני הורים עצמאיים, חברה, כלב ובית עם חצר באיזה שכונה חביבה.
בתור ילד היו לו התקפות לא ברורות. ההורים שלו לקחו אותו
לאבחון. אבחנו לו הפרעת קשב. חוסר יכולת להתרכז לאורך זמן. הוא
היה משחק כדורסל ופתאום מאבד את עצמו, נכנס לסוג של שוק. מקבל
הבעה לא ברורה בעיניים ופשוט נעלם מהסביבה. הוא הצליח להלחיץ
ככה כמה אנשים. זה נעלם אחרי שלושה מפגשים עם פסיכולוג ששכנע
אותו שהכל בראש שלו. הוא צריך להיות מודע לבעיה שיש לו ואז
יוכל להישאר "מחובר" כל פעם שהוא נכנס לכזה עולם משל עצמו.
אחרי המפגשים בגיל 14 הוא חיי חיים נורמליים אבל תמיד נראה
לכולם כזה עצוב, עצור, לא באמת שם...

"אתה רואה תהום הא?? ממש חד אבחנה תאמין לי. אז בוא אני אראה
לך משהו..."
הוא חטף למיקי את הג'וינט מהיד ולקח שכטה. אחרי כמה שניות לקח
עוד אחת והחזיר למיקי. הוא התקדם עוד קצת לכיוון הצוק ועמד על
הקצה כשחצי מהכף רגל באוויר ורק העקבים במגע עם הצוק. הוא
התכופף ונגע עם הידיים בקצה המצוק. הפנים של מיקי היו בשלב הזה
לבנות לגמרי. פתאום הוא הזדקף וקפץ באוויר עם הפנים לכיוון
התהום.
לכל בנאדם נורמלי התנועה שהוא עשה אמרה דבר אחד - שצריך להתחיל
להזעיק חילוץ כי את הגופה שלו יהיה מסובך לחלץ.
מיקי כבר פלט צעקה מטורפת שנשמעה ברדיוס של שלושה קילומטר
מסביב כשהוא הבין שאבי נחת מהקפיצה הזאת שלו בדיוק באותו מקום,
שלם ובריא כמו שור. טוב נו..הוא לא היה בריא כל כך, לפחות לא
לפי ההגדרה המילונית.
משהו בו היה חולה... בשלב הזה מיקי היה מהמר על הראש.
מיקי תפס את הראש בתנועה של חוסר אמונה מוחלט במה שהעיניים שלו
ראו עכשיו. כוס אמק, לחלקיק שנייה הוא היה בטוח שהחבר הכי טוב
שלו התאבד לו מול העיניים. הלב של מיקי רץ. מה זה רץ, היה אפשר
לשמוע אותו מרחוק. אבי הסתובב עם הפנים הקפואות שלו אל מיקי.
מיקי היה במצב קטטוני כמעט.

"לי זה לא היה קורה".
"מה לא היה קורה לך?" מיקי שאל בקול רועד של ילד אחרי שראה את
ההורים שלו נרצחים לו מול העיניים.
"אני לא הייתי נבהל עכשיו אם אתה היית עושה את מה שאני עשיתי
הרגע."
"ברור שאתה לא היית נבהל כי אני לא הייתי עושה לך דבר כזה
בחיים!" מיקי עכשיו עבר לצעקות שהיו מעורבות כבר בקצת בכי
היסטרי כזה. הוא, אחרי כל מה שעבר בחיים ואחרי השבועה שלו לא
היה מוכן לקבל את העובדה שהחבר הכי טוב שלו ימות לו באמצע שום
מקום... ועוד יתאבד.

"לא בדיוק, לי זה לא היה קורה היא כי אני רואה הכל בדו
מימד.הכל מבחינתי זה סרט. תמונות שזזות וסאונד ברקע.רק שזה סרט
קצת יותר מורכב כי אני כן יכול להרגיש טעם מגע פיזי וריח. אבל
שום דבר אחר חוץ מזה. אתה מבין מה שאני אומר לך יא חתיכת
מטומטם. אני נכה!"
כל הסצנה שם הייתה קצת סוריאליסטית. אבל הנוף היה מטורף. השמש
התחילה לשקוע והייתה בריזה נעימה כזאת. הנוף למטה היה באמת מה
שיכול להיות מתואר כ"עוצר נשימה" למרות שלאף אחד אף פעם לא
נעצרה הנשימה בגלל שום דבר שהוא ראה. זה בערך מה שאבי ניסה
להסביר.
"אני כל השנים האלו לא באמת חייתי. כל מה שיש לי בראש זה
זיכרונות טכניים של דברים שעברתי וראיתי".

"איך לעזאזל אני אמור לחיות אם כל מה שאני עושה או מרגיש עובר
לידי. אפילו כשאני מזיין אני לא מרגיש כלום... ועכשיו אני גם
מתחיל להבין את העבר הדפוק שלי. אז, במשחקי כדורסל הייתי ככה
נעלם. לפני זה לא היה לי כלום לא בסדר. כאילו מאז מישהו ניתק
לי איזה חוט בראש שמתרגם תחושות פיזיות למשהו קצת יותר עמוק.
כדי שאני אוכל לפחות להתרגש כשאני רואה מישהו עומד לקפוץ
מצוק!"
מיקי עומד ושומע את הנאום והוא כולו בשוק. הוא חיוור בגלל מה
שהוא ראה לפני דקה. השמש כבר כמעט שוקעת והרוח מתחזקת. גם
עננים פתאום מגיעים משום מקום. קצב הלב של מיקי מתחיל להאיט.
הוא חיוור בגלל שהוא כמעט איבד חבר שלו.גם ברקים מתחילים וגשם
יורד. הוא חיוור כי הוא מתחיל להבין הכל. קצב הלב איטי. הוא
מריץ בראש שלו 11 שנה וכמו בפלאש בק מטורף הוא מדמיין את כל
החוויות שהיו לו עם החבר הכי טוב שלו. כל זיכרון שהיה לו נראה
לו בראש אותו דבר אבל שונה קצת. עכשיו כשהוא יודע מה עבר על
הבנאדם החולה הזה שעומד מולו בגשם, על קצה הצוק, ויכול היה
באותה המידה להיות מרוסק לחתיכות עכשיו על איזה סלע.
" אני רואה את זה עליך", אבי אמר לו וניסה להתגבר על הרעש
שהגשם עשה. "אני רואה שאתה מתחיל להעלם".מיקי קיבל מבט אטום
כזה ולא ברור. ככה בטח נראיתי בכדורסל אבי מדמיין לעצמו.
"אני יודע שאתה בטח לא שומע מה אני אומר לך עכשיו אבל אל
תדאג."
אבי צעק רק כדי להתגבר על הרעש המטורף של הגשם והרעמים.
"אני פחדתי שזה יעבור הלאה יום אחד. אני רוצה לעזור לך למרות
שאני חושב שאני לא יכול לעשות את זה... יכול להיות שאין מה
לעשות..."
בשלב הזה מיקי היה כבר על הרצפה כשגשם לא הגיוני משאיר עליו
סימני מכות, "נו כבר מיקי תתעורר!"

עכשיו אבי עומד מול הקבר של מיקי. ברחוב שלהם השמועה כבר
עברה.
גם החבר'ה מהטיול כבר הספיקו לשמוע.
על הצוק כבר הקימו אנדרטה. "כאן מצא את מותו חבר טוב, ביום בו
הפסיק להרגיש... לזכרך מיקי".
"לא היית חייב לבדוק את זה", דיבר אל הקבר. "אמרתי לך שזה ככה.
היית צריך פשוט להאמין לי. לא היית צריך לשכנע את עצמך שאתה
שונה ממני אולי אז לא היית קופץ..."

"טוב נו,"הוא מלמל מול הקבר החדש "יש אנשים שפשוט לא מוכנים
להקשיב..."