בועה

מחוץ לשרידי חומת הגטו בוורשה, עמדתי.
מפריחה בועות של סבון.
בועות יפיפיות.
מביטה בהן איך שוברות את קרני השמש לקשת של מליון צבעים
מדהימים.
עוקבת אחריהן איך עולות לשמים.
אך שעולות עיני לא יכולה  אני להתעלם מהבניינים מסביבי.
בניינים ישנים בגווני האפור, חום ושחור.
צבעי הבניינים הקודרים כאילו שבלעו, השתלטו, מחקו את קשת
הצבעים שנוצרה משבירת האור בבועה.

ואז אני מנסה לתאר חיים בתוך בועה - בתוך הגטו.

חיים של צפיפות ברחובות הומיי-אדם.
חיים של רעב לפת לחם,
חיים של כפור מקפיא ולילות ללא מיטה להניח עליה ראש לאחר יום
מתיש.

מנסה לצייר דמותו של ילד קטן הבורח אל מחוץ לחומת הגטו כדי
למצוא פת לחם.
למצוא פת לחם כדי להביא לאמו הגוססת ברעב.

מנסה לדמיין חיים באין תחושת זמן,
באין ידיעה על המתרחש מחוץ לחומה.

אני מתקשה להבין איך חיו אנשים בתנאים לא תנאים.
אני מתקשה להבין איך המוות הופך לעניין יומיומי ברחובות.

אני בעיקר מתקשה לדמיין, לתאר, לצור תמונה שאני נאחזת רק בשריד
של חומה.