מקיאלה באמת אמרה לי שפוגשים אנשים מעונינים ב"ליונס הד", אבל
לא לקחתי את האזהרה שלה ברצינות. אחרי הכל, איפה לא פוגשים
אנשים מעונינים בברקלי, קליפורניה?
לקחנו את הבירות שלנו מהדלפק והסתובבנו בין האנשים, אומרים
שלום לחברים של מקיאלה, מספרים בדיחות לאנשים שכבר הספיקו
להכיר אותי ומחפשים מקום לשבת. לבסוף הגענו לשולחן פינתי בקצה
הבר ומקיאלה עיקמה את הפרצוף. לא ידעתי אם זה בגלל המיקום
הנחות או בגלל הבחור שישב שם. בן 20 בערך, שיער ארוך, מעיל
מהוה. במבט ראשון נראה כמו אחד הנערים האלה שכנראה מיצרים
באמריקה ביצור המוני. אבל מבט נוםף גילה שהשיער היה נקי, ואסוף
לצמה, והמעיל היה מעיל ג'ינס, ולא עור כמקובל. לפי מקיאלה זה
"טום, חבר טוב מאד שלי". כלומר היא פגשה אותו פעם או פעמיים
ובנס זוכרת את השם שלו. התיישבנו בכל זאת ועברנו על הטקס הקבוע
שלנו. קיטרתי קצת על העבודה שלי ב "יו-הול" ומקיאלה קיטרה
באריכות על העבודה שלה בתור ברמנית ב"הנריס", עבודה שרציתי
באופן נואש. טום הקשיב בעניין. איך שהיא גמרה להתלונן על זה
שהיא מקבלת רק 18$/שעה (סכום שנשמע לי כמו חלום רטוב) היא
זיהתה בקצה השני של הבר "ממש אח שלי" וניגשה לשם לערוך את הטקס
ההכרחי של נישוקים וחיבוקים.
הסתכלתי על טום ואמרתי לעצמי ,קיבינימט, הרי אני עצבני.
היציאות האלה עם מקיאלה לא מובילות לשום מקום. העבודה שלי לא
מובילה לשום מקום ובטח לא לאוסטרליה (לשם רציתי להגיע). בעצם
כל ארה"ב המזוינת לא מובילה לשום מקום. אז למה לא להסתלבט על
האמריקאי המטומטם הזה. אחרי הכל עם רוצים לרדת על אמריקאים
מטומטמים, ארה"ב היא המקום. פשוט יש כל כר הרבה.
"אתה חבר טוב של מקיאלה? כי היא אף פעם לא סיפרה לי עליך."
טום הסתכל עלי קצת, ואז אמר "אני לא אמריקאי". לא הבנתי מה זה
קשור וגם ציינתי זאת.טום התרווח בכסא שלו והסביר: "אם אתה
מתכוון לרדת על אמריקאי מטומטם, חשבתי שכדאי שאני אבהיר שאני
לא אמריקאי. לחסוך לך בזבוז זמן, אתה יודע." שתקתי. נראה לי
שזה הדבר הכי טוב לעשות באותו רגע. "אתה גס כן לא אמריקאי,
נכון?", "לא, לא בדיוק". הדלקתי לי סיגריה והצעתי אחת גם לו.
הכרת התודה על פניו הייתה מוכרת לכל מעשן כבד בקליפורניה.
אמרתי שהשיגעון המוגזם הזה לבריאות באמת מוגזם קצת. "זה הכל
בגלל שפאן חוזר. הקטע הזה עם חזרה לטבע שייך לפאן, אתה יודע."
"פאן?", "פאן היה...", "אני יודע מי פאן היה. אל יווני כזה,
מנגן בחליל, עם בעיה רצינית של שערות ברגלים.", "בדיוק.
ועכשיו הוא חוזר."

בערך יומיים לפני זה קניתי דיסק של הווטר בויז, ובאותו יום
התחלתי להתעמק במילים. השיר שהכי אהבתי דיבר בדיוק על זה.
כלומר על זה שלפני 2000 שנה, שישו נולד, פאן נעלם ועכשיו הוא
חוזר. חשבתי שזאת מטאפורה יפה ואפשר היה לראות את זה בתוך הבר,
על הפנים של הצעירים שהתקבצו בקבוצות קטנות, ספק רוקדים ספק
סתם נעים בכבדות לצלילי המוזיקה, כוסות משקה בידיהם.
ראיתי שעיניו של טום עקבו אחר שלי ואמרתי "אין ספק שהמקום הזה
נראה כמו סיוט של מטיפי טלוויזיה.", "טוב, ישו ופאן מעולם לא
הסתדרו ביניהם, או ישו ודיוניסוס לצורך העניין.", "ישו ופאן
מעולם לא התקיימו כאורך חיים זה לצד זה." שידע שהוא לא
האינטלקטואל היחיד בשולחן. מבט ארוך, עייף. ואז לאט, כמו
שמסבירים לקשה תפיסה עובדה ברורה מאליה " כאורך חיים לא. אבל
כאלים, כן" לא כל כך הבנתי. טום המשיך "אתה מבין, כל האלים
שהיו אי פעם עדיין קיימים והם נאבקים ביניהם על השליטה בבני
האדם." בצבא, יצא לי לשרת כמט"ק בפלוגת בני ישיבות. בזבזתי ערב
שלם בניסיון להסביר לאחד מהם את תורת האבולוציה. את הערב
סיימתי עם מבט מאד דומה לזה שהיה לטום בעיניים עכשיו.

"ועכשיו פאן חוזר. הוא התחבר עם באיין, שלישו מעולם לא הייתה
שליטה עליו למעשה, והוא חוזר."
בייאן...השם הזה מוכר לי מאיפה-שהו. אה כן. מהשירים של הפוגס.
"בייאן הוא מהמיתולוגיה האירית, לא?", "כן, מאירלנד". ניסיתי
לעכל את שפע המידע החדש הזה כשגיליתי שהכוס שלי ריקה. מצב אותו
אני רואה כלא תקין בהחלט. "אני הולך להביא לי עוד בירה. רוצה
משהו?", טום אמר לי לבקש מהברמן את ה"רגיל, ותגיד לו שירשום"
ואני התחלתי לנסות להשתחל בין ההמון. בדרך (4 מטר בעשר דקות.
לא רע.) חשבתי קצת. לפי קני המידה המקובלים טום היה דפוק בלחץ.
אבל מי קובע את קני המידה המקובלים?. אנשים כמו כולם. זאת
אומרת טיפשים. סה"כ מסתובבות די הרבה תיאוריות "רשמיות" על
החיים לא פחות מפגרות. התיאור של אלוהים כאל רחום וחנון מעולם
לא נשמע לי אמין במיוחד. התאוריה של טום לפחות משעשעת.

לקחתי את הבירה שלי (מילר. הכי קרוב לגולדסטאר שאפשר להשיג
בארה"ב) וצפיתי באימה בברמן שמזג לטום וויסקי ושמנת. מקיאלה
עמדה לא רחוק משם ובלחץ הקהל פחות או יותר נפלטתי לידה. וולי
היה שם, הדורמן בגובה שני מטר של "הנריס". וולי שירת קצת בצבא
האמריקאי ומאד נהנינו להעליב אחד את השני. גם חואן, שסיפק לי
כמה בדיחות סוסים חדשות היה שם, ואפילו ליאן, שהבירות ששתיתי
עשו לה רק טוב. מקיאלה חייכה אלי. "הנה אתה! חיפשתי אותך."
העובדה שישבתי כמה מטרים ממנה באותו מקום בו היא השאירה אותי,
כנראה חמקה מתודעתה. "הבטחתי לליאן שתספר לה את בדיחת הצב."
בדיחת הצב הייתה מבוססת על הרבה תנועות מגוחכות וקולות דביליים
לא פחות. ממש לא התחשק לי לשחק את שוטה החצר באותו רגע. "אכפת
לך אם אני אביא לטום את המשקה שלו קודם?", למקיאלה לא היה
איכפת כלום, כמו תמיד, ואחרי קצת מירפוק מצאתי את עצמי חזרה
במקום והנחתי את המשקאות. טום התנפל על שלו כמו אנגלי שלא שתה
חודש ולפני שהספקתי להתיישב כבר גמר שליש. ואז, כאילו לא
הפסקנו, "ביאן הרגיש שישו גוזל לו יותר מדי כוח עם מלחמות הדת
המטופשות האלה באירלנד, אז הוא התחבר לפאן. לרוע המזל שילוב
ההשפעות ישו-פאן ביאן רק גרם לבלגן יותר גדול בצפון אירלנד. כך
ששניהם החליטו לתקוף את ישו מאזור שנראה כל כך מובן מעליו במשך
שנים עד שלמעשה הוא הזניח אותו. ניסיתי לעקוב אחרי דרך המחשבה
שלו. "אז מה שאתה אומר זה שהם לא הצליחו באירלנד אז הם עברו
לארה"ב..." "לא ל אמריקה, לאנגליה. החיפושיות התחילו באנגליה,
זוכר? למעשה לא פאן ולא ביאן ציפו להצלחה כזאתי. הם חשבו רק על
פעולת הסחה. אבל שהם ראו שזה הולך הם מיד המשיכו לייצא את זה
לשאר מקומות. קודם כל לאמריקה הצפונית, אזור שתמיד היה נוח
לקלוט השפעות חדשות, ואחרי זה לאירופה ולעוד כל מיני מקומות."
אז אולי לא הצלחתי לעקוב אחרי דרך המחשבה שלו. "למעשה פאן
וביאן הם להיט ענק. משהו יותר גדול מגדול. וכל שאר החברה בלחץ
אטומי בגללם. הם מנסים כל מה שאפשר כדי לעצור בעדם וזה מה
שמוביל לכל הפונדמנטליזם שאתה רואה מסביב. אבל לפי דעתי אין
להם סיכוי, העולם בשל לשינוי. אני אמרתי את זה לישו, אבל כבר
הרבה זמן הוא לא מקשיב לאף אחד". שניה אחת. הוא אמר שהוא דיבר
עם ישו?, "אתה חבר טוב של ישו?", "לא הייתי משתמש במילה 'חבר'.
הסתובבנו קצת בישראל שהוא עוד היה בן אדם.

היו לו כמה רעיונות מקוריים בזמנו לפני שהרומאים צלבו אותו
והוא נהפך לאל וכל זה. אחר כך הוא קצת השתגע וקשה להאשים אותו
עם כל מה שזאוס והחבורה שלו עשו לו. אחרי זה, שהוא נהפך לאל
ממש רציני, כבר אי אפשר היה לדבר אייתו בכלל. הוא כל הזמן רצה
להגדיל את תחומי ההשפעה שלו ובכל מחיר. שינה לגמרי את
האידיאלים שלו. ראיתי את זה כבר קורה, ולצערי בעיקר אצל בני
אדם שהפכו לאלים. גם לבודהה היה קטע כזה. אבל אצל ישו זה עבר
כל גבול. נפגשנו עוד כמה פעמים מאוחר יותר, במסעי הצלב וכשהוא
הגיע לאמריקה, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. השתן עלה לו לראש
וכבר אי אפשר היה לדבר אייתו. חבל, היה דווקא בן אדם נחמד,
שעוד היה בן אדם. ידע לשתות וכל זה.", ואוו. לטום הזה יש קצת
בעיות. הסתכלתי עליו קצת יותר בעיון הוא עדיין ניראה בן עשרים,
אבל הוא חייב להיות יותר מבוגר עם נתנו לו להיכנס לבר
בכלל.הצמה שלו הייתה מאד מסודרת והשיער הבריק במין ברק זהוב,
אולי בגלל האור. הפנים היו נאות, קצת נשיות אבל היה לו משהו
מוזר בגבות. הן לא בדיוק התעקלו לכיוון שגבות צריכות להתעקל.
אבל הכי מוזרות היו העיניים.
אני בדרך כלל לא מיחס חשיבות לעיניים אבל העיניים של טום באמת
היו מוזרות. כאילו טבלו אותם בקפה שחור, חזק. הן לא נצצו כמו
העיניים של שאר הצעירים מסביב.
אולי זה מין הומור כזה. בניו זילנד, על ה"מילפורד וונדרר"
ישבתי בערב אחד אחרי די הרבה בירות והסברתי לברברה ולפמלה שניו
זילנד הייתה בעצם אי לא מיושב ומלא חול לפני שגילו אותה ב1930
ובעצם כל הנוף המדהים שאנחנו רואים מסביב זה תפאורת ענק שהקים
תאגיד על כדי למשוך תיירים. הסיפור לא עזר לי הרבה כי בסוף
דיויד לקח את פמלה ולא שתיתי מספיק כדי לשכב עם ברברה.
אז אולי כדאי לשתף אייתו פעולה. יכול להיות שיהיו קטעים. "ומה
עם יהווה, אותו אתה מכיר גם כן?", "יהווה בחור טוב. קצת משעמם,
אבל בסדר. תמיד הלך יותר על הכיוון של איכות ופחות כמות. אבל
גם לו יש מלא בעיות עכשיו. הוא חשב שהוא יהיה מוגן במדינה
החדשה הזאת אבל זה לא כל כך הולך לו. בעיקר בגלל שהאנשים שם
נסחפו. נעשו לוחמים, כובשים וכאלה בהתחלה הוא היה מרוצה מזה כי
הניצחון האחרון שלו היה העסק עם הכוזרים, אבל האנשים שלו איבדו
כל פרופורציות.
חלק מיחס לו כל מיני דברים שהוא בכלל לא התכוון אליהם וכל השאר
הולכים עם פאן וביאן. כך או כך נשארו לו מעט מאד תומכים
אמיתיים. והא לא רגיל לנטישה כל כך המונית. הוא מתחיל להילחץ
לכיוון של פונדמנטליזם, יעם יהווה נלחץ, סימן שהמצב באמת קשה.
הוא אחד האלים היותר רגועים שאני מכיר. דרך אגב, סתם הנהנת
בראש שהזכרתי את הכוזרים או שאתה באמת מכיר את הסיפור?"
הסברתי לו בקצרה מאיפה אני בא, ואז, כדי לשנות נושא - "אתה
מכיר את כל האלים?" "לא את כולם, לא. זה בלתי אפשרי. יש לך את
כל האלים הקטנים האלה במקומות ממש משעממים. אבל אני מכיר את
רובם. אתה מבין, בני אדם באים והולכים די מהר. אתה רק מתחיל
להכיר מישהו ובום! חמישים שבעים שנה והוא מת ככה יוצא שאתה
חייב להסתובב עם האלים. אני מבלה איתם קצת עד שהם מתחילים
לשעמם ולעצבן אותי עם המלחמות האינסופיות שלהם. ואז אני יוצא
להסתובב קצת, איפה שמעניין." הוא שתה את הטיפות האחרונות של
המשקה שלו. "אני חושב שעכשיו אני יעבור לאירופה או לדרום מזרח
אסיה. נראה לי שלשם כל האקשן עובר. תורי להביא שתיה."

לקח לו שתי דקות לעשות את הדרך שאני עשיתי קודם ברבע שעה. נראה
כאילו הוא פשוט עובר דרך האנשים. כנראה מיומנות של עכברי ברים
עתיקים. למקיאלה לקח עוד פחות זמן להתיישב לידי. גם בישיבה היא
הייתה גבוהה ממני בחצי ראש. " בוא תשב איתנו קצת. ליאן כבר מתה
לשמוע את בדיחת הצב." לא הלילה מקיאלה, בבקשה לא הלילה. "תסלחי
לי עוד קצת? אני חושב שמצאתי את הרוס שלי". בהוקטיקה, מקיאלה
סירבה לבוא למסיבה שאירגנו על החוף הכי יפה בעולם בגלל רוס,
פסודו אינטלקטואל בן שישים שסירב להתבגר, שיעמם את ג'ייסון,
הרגיז את מיק, וגרם לי לגלות רגשי אלימות שמעולם לא ידעתי
שקיימים בי. היא אמנם הגיעה מאוחר יותר, אבל זה כבר היה אחרי
שאני ומיק רקדנו את ריקוד הגשם האינדיאני שלנו (שבגללו ירד אחר
כך גשם שלושה ימים רצופים) ואני דיברתי עם, צרחתי על, וקיללתי
את אלוהים, בעיקר בגללה. מקיאלה הסתכלה בי בלי להבין ואז
חייכה. טום הוא הרוס שלך? לא יכולת למצוא מישהו קצת יותר, אה,
מקורי?", "יש לנו שפה משותפת הוא די מבין בהיסטוריה",
היסטוריה? מה לטום ולהיסטוריה? או יותר נכון, מה לך
ולהיסטוריה? תמיד חשבתי שההתמחות שלך זה ביולוגיה". מצחיק מאד
מקיאלה, מצחיק מאד. בקצה השני של הבר, בדלפק, טום בדיוק קיבל
את המשקאות שלנו והתחיל לפלס לו דרך חזרה. הסתכלתי על מקיאלה,
ועם הרבה אומץ אמרתי "טום בדיוק מביא לי עוד בירה, אני שותה
קצת ומצטרף אליכם, בסדר?", מקיאלה הסתכלה עלי. היה קצת אי אמון
על הפרצוף שלה? אולי קצת.

טום התיישב לידי ודחף את הבירה למקום שבו אני מעדיף שתהיה-
מטווחי זרוע מהפה. מקיאלה קמה, לא  לפני שאמרה לי " אתה חייב
לספר לטום על מה שקרה לך בפיקטון" ולטום,"אתה חייב לשמוע את
זה, זה הדבר הכי מצחיק ששמעת בחיים שלך". בת זונה. בת זונה בת
זונה בת זונה בת זונה. בת זונה. טום הסתכל עלי בעיון, נאנח
ואמר חי "זה אחד הדברים הבודדים שעוד לא הצלחתי להבין. אבל
לפחות הצלחתי למצוא את התרופה." הוא קירב עוד קצת את הכוס
לעברי. "שתה. אני חושב שתאהב את זה קצת יותר ממילר." איך הוא
ידע שאני שותה מילר?. שתיתי לגימה. ועוד אחת. ועוד אחת, גדולה.
גולדסטאר! אם זה לא גולדסטאר אז זה העתק מדויק. שתיתי עוד
ועוד. כבר לא איכפת לי עם זה גולדסאר או באדוויזר. הייתי צריך
אלכוהול, והרבה. "טוב?" הסתכלתי למטה וראיתי ששתיתי כבר חצי
פיינט. "אולי בפעם הבאה אני אביא פיצ'ר" אין בעיה. תביא פיצ'ר.
אני אשתה אותו לבד עם צריך.
טום חייך. "אתה יודע, רוב האנשים שאני מספר להם על העבר שלי
חושבים שאני מטורף ורובם גם אומרים לי את זה. אל תגיד לי שאתה
מאמין למה שאני אומר.", "אם אני מאמין או לא מאמין, זה משנה את
האמת?", טום צחק. "זאת התשובה הכי טובה שקיבלתי בחמש מאות שנה
האחרונות. בגלל התשובה הזאת המשקאות עלי הלילה. דיל?", גייסתי
את שארית הכבוד העצמי שלי והנדתי את הראש בשלילה. טום לא היה
מוכן לשמוע על זה. "אל תדאג, יש לי מספיק. עשיתי כמה השקעות
טובות אחרי מלחמת האזרחים", הפעם שנינו צחקנו. טוב, אז נראה
שהערב שייך לטום. נקווה שהלילה יהיה שייך למקיאלה. טום העיף
מבט לעברה. עומדת, גבוהה ויפה במרכז המעגל, צוחקת ומניחה את
ידה על וואלי. ניסיתי גם כן להסתכל, אבל האור שהוחזר מהשיער
שלה סינוור אותי וגרם לעיני לדמוע.
"אז, טום, כמה זמן אתה אל?", טום הזדעזע לעצם המחשבה. "שלא
תבין אותי לא נכון, אני לא אל. מעולם לא רציתי להיות. יותר
מידי עבודה וצרות. אין זמן למסיבות וכאלה.", "אז מה אתה?",
"אני פשוט קיים, בן אדם, פשוט קיים. מאז ומתמיד וכנראה לנצח."
לא נשמע הכי סימפטי. שתיתי עוד בירה לאות הזדהות. "זהו, פשוט
קיים? בלי שום דבר לעשות?", "טוב, בהתחלה 'בורא העולם' רצה
שאני אשגיח על הדברים פה מסביב, אבל שראיתי במה מדובר מיד
סירבתי", "'בורא העולם? אתה מתכוון מי שיצר את העולם הזה ואת
האנשים ואת האלים וכל זה?, "הוא לא ברא את האלים, זה ברור.
רובם אפילו לא מאמינים בו. אבל הוא ברא את העולם אתה יכול
להיות בטוח בזה.תראה את הבלאגן מסביב, נראה לך שדבר כזה יכול
להיווצר לבד? הטבע זה דבר מאד מאורגן. הוא בחיים לא היה מרשה
שיווצר כזה גועל נפש". באותו זמן כבר חייתי באזור סאן פרנציסקו
והסביבה ("המפרץ") כמעט חמישה חודשים ובמסגרת העבודה כבר
הספקתי להכיר את כל האזור מסן חוזה עד אוקלנד עם כל רשת
הכבישים המפלצתית ביניהם. הדברים שטופ אמר לא יכלו להיות
נכונים בשום אופן, אבל הם הסבירו הרבה דברים שלא הבנתי קודם.
"אז מה קורה פה? איזה משהו או מישהו עשה את העולם ו-? איפה הוא
עכשיו?" הסתכלתי על מקיאלה פעם נוספת. " הוא בסביבה? כי מה זה
בא לי להביא לו מכות.", טום חייך בעצב. " הוא מזמן לא פה.
שנים. ברגע שהוא הבין שלא הצליח לו הוא פשוט הלך למקום אחר,
להתחיל את הכל מהתחלה". "אז אנחנו ניסוי שלא הצליח? זה הכל?",
"אני מעדיף לחשוב על זה כעל התחלה מבטיחה שאיכשהו השתבשה. אבל
האמת היא שאתה צודק." הוא שתה את שארית המשקה בריכוז "זה ניסוי
לא מוצלח." טום סימן לברמן תנועה שמשמעותה זהה בכל העולם -
תביא לי עוד אחד כזה.

סיימתי את הבירה שלי במהירות כדי שגם אני אוכל לסמן אותו דבר.
המשקאות הגיעו במהירות שיא ואלי הגיע פיצ'ר.טוב מאד. טום חיכה
בסבלנות עד שמזגתי מתוך הפיצ'ר לכוס (היו לי קצת קשיים
מוטוריים בשלב הזה) ואז הרים את כוסו והסתכל לי ישר בעיניים.
"לחיי הניסוי שלא הצליח!" משום מה זה מאד הצחיק אותנו. נציגה
מרשימה של המין הנשי הסתכלה עלינו מהשולחן ליד. "אנחנו ניסוי
לא מוצלח!" גיחכתי לעברה. הבעת פניה אמרה שאני באמת מתאים
להגדרה. לא איכפת לי אני במילא מאוהב במקיאלה. הסתכלתי עליה
קצת. אם מקיאלה היא כשלון, אין לי מושג כמו מה נראית ההצלחה.
בניסיון נואש להגן על עצמי מלעשות משהו ממש טיפשי חזרתי אל
טום. "ומה קורה עכשיו עם הביאן הזה, מה הוא הולך לעשות
עכשיו?", טום הסביר לי מה קורה עם ביאן, וסיפר לי סיפור מאד
משעשע על ישו (שלא זכה, ובצדק, להיכנס להיסטוריה הנוצרית
הרשמית) ,והסביר למה יופיטר איבד את המאמינים של ועוד מלא
ריכוליות משעשעות מחיי האלים. אני הנהנתי הרבה עם הראש, צחקתי
במקומות הנכונים וניסיתי לא להסתכל על מקיאלה שניהלה שיחה מאד
"ידידותית" עם וואלי. היה ערב מאד משעשע. צחקתי הרבה, שתיתי
אפילו יותר, הבנתי כמה דברים. כשמקיאלה באה להיפרד ממני היא
נאלצה להודות שאני לא במצב שמאפשר נסיעה בטוחה הביתה.היא חיכתה
לי בזמן שנפרדתי מטום, (הפנים שלה אמרו שזו פרידה רגשנית
מידי)תמכה בי שיצאנו מהבר, והושיבה אותי בעדינות בב.מ.וו.
הפתוחה שלה. היא התנצלה (אני חושב) בפני וואלי ואמרה משהו על
הזרים (היא השתמשה במילה "פורינרס") האלה שלא יודעים לשתות אני
הייתי עסוק בלשכנע את עצמי שצבע קיא לא ישתלב עם ריפודי העור
האדומים.

במידה מסוימת חלומותיי התגשמו, כי מקיאלה לקחה אותי לבית שלה.
אבל שהיא השכיבה אותי על הספה הבנתי שזה סה"כ עוד גילוי של
האופי "הטוב מידי" שלה, כפי שהגדירה זאת. מלמלתי תודה ואיבדתי
את ההכרה. בבוקר היא העירה אותי עם כוס קפה חזק ושחור, בדיוק
כמו שאני שונא. היה חיוך על השפתיים שלה. "נו, מה יהיה הסוף
איתך?" החיוך היה רחב, אבל לא הגיע לעיניים.
"עזבי אותי," אמרתי לה עם העיניים, "אני בסך הכל ניסוי לא
מוצלח"