ישנם אותם אנשים הנהנים להכאיב לעצמם, שהכאב גורם להם להרגיש
טוב. יש כאלה שחותכים את הורידים, יש את אלה שנהנים לשרוף את
עצמם ויש את אלה כמוני שמחפשים כאב נפשי.
הכל התחיל לפני מספר שנים, אולי ארבע. בדיוק עם הגרושים שלהם,
זה היה נורא, זה היה סיוט, ומאז שום דבר לא הסתדר. זו הייתה
תקופה טובה עבורי, החבר הראשון, הצלחה בלימודים, חידוש קשרים
ישנים ופתאום כמו מכה זה נפל עלי.
מאז כאילו חקוק לי בראש, המוח מפעיל מנגנון אוטומטי לכאב כאשר
טוב לי.
התמכרתי לכאב, הכאב נראה כמקור הפתרון לבעיות.
ממש מזוכיזם נפשי.
האושר אצלי הוא דבר מוגבל, לכל תקופה טובה מגיעה תקופה של שפל
ושל כאב. אני לא מרוצה מהעניין אך נראה שכך זה יישאר.
מה שמנחם אותי בכל העניין זה שאני מכירה כאלה שחווים דבר
דומה.
מזוכיזם נפשי.
אח"כ אני מתלוננת שכלום לא הולך לי, כנראה שכלום לא הולך לי כי
אני לא נותנת ליותר מדי טוב לקרות. אני מחפשת את הרע, את הדבר
שאחר כך יחזק אותי. את הבעיות.
גם כאשר אין בעיות והכל טוב ויפה אני אגרום לזה שתהיה בעיה
ואני לא עושה את כל זה במודע, רק עכשיו אני מבינה את זה, כמו
מסומם שב-"היי" וכאשר נגמרת השפעת הסם הכל רגיל מדי ורוצים את
ההרגשה הנהדרת של אותה ההשפעה.
אותו הדבר עם כאב, התמכרתי לכאב.
ההתמכרות הכי נוראה שיש, לא הרבה מכירים אותה, לכן אין הרבה עם
מי לדבר, וגם אם אדבר, מה יגידו לי? "יהיה טוב", לא צריכה
שינחמו אותי רק רוצה שיקשיבו, שיחבקו ויבינו שאין דרך החוצה.
שאין גמילה להתמכרות,
זה מזוכיזם נפשי
וזה בגללם.

נכתב בפבואר 2004