"אני בחיים לא אשכח אותך"
"מצטערת להגיד לך אבל את כן תשכחי אותי. כולם ישכחו אותי.
אפילו אני אשכח אותי!"
"את לא יכולה לשכוח אותך, אבל את יכולה לשכוח אותי"
"אני אשתדל לזכור אותך"
"את לא תצליחי. אלא אם כן תהיה תקלה במערכת"
"אני מקווה שתהיה"
"אם תהיה תקלה יחפשו אותך"
"לא נורא, העיקר לזכור אותך"
"נו כבר! למה את מחכה? סליחה אבל את חייבת להיפרד מהחברה שלך
אחרת גם הזיכרון שלך ימחק"
היא נכנסה לתוך המכונה ועצמה עיניים, הכל האיר בכחול חזק

"קוואד!" נשמע קולו של דבורי מהחדר השני "תאספי את הפופקורן
מהרצפה!" קוואד לא שמעה (או שהעדיפה לא להקשיב) המשיכה להסתכל
בתוכנית המשעממת עד מוות ששודרה בטלוויזיה. דבורי נכנס לחדר.
הוא נראה מלא כוויות ובגדיו שרופים מאוד בקצוות "את מוכנה
בבקשה לעזור קצת?!" קוואד שוב לא הקשיבה ודחפה לפיה עוד
פופקורן כשהיא מעיפה את רובו על הרצפה. "קוואד, אני מדבר
ברצינות, אני לא יכול להסתדר עם כל זה לבד! הדימוניקים
המטופשים האלה כבר גמרו אותי, אני לא יכול אפילו להתכופף!"
קוואד הרימה עיניה מהטלוויזיה  והסתכלה עליו במבט בוחן "למה
אתה בכלל עובד איתם?" "עם מי?" שאל דבורי "עם הדמוניקים" אמרה
קוואד באדישות וחזרה לבהות בטלוויזיה "כי זאת העבודה שלי!" הוא
השיב בכעס ויצא מהחדר תוך כדי שהוא דורך על חוטי החשמל הרבים
שהיו על הרצפה, אחד מעל ומתחת לשני, בבליל גדול של חוטים
שחורים. "מה כבר אמרתי?" חשבה קוואד בזמן שהכניסה לפה שלה עוד
ערימת ענק של פופקורן. "נו, דבורי, יש לו התקפים מוזרים כאלה"
ענתה לעצמה ושוב הכניסה את ידה לתוך קופסת הפופקורן.

התוכנית נגמרה. וכך גם הפופקורן בקופסה. קוואד כיבתה את
הטלוויזיה והלכה לחדר שלה. "את לא מתכוונת במקרה לאסוף את
הפופקורן?" שאל דבורי שחיפש במקרר משהו (אוכל מן הסתם) ומדי
פעם הסתכל לראות מה קוואד עושה. "לא" אמרה קוואד בפשטות
והמשיכה ללכת. זה כנראה ממש עלה לדבורי על העצבים. הוא תפס את
השיער שלה וגרר אותה בחזרה. "את תנקי את הפופקורן המסריח שלך
מהרצפה עכשיו!" הוא צרח בקולי קולות. אבל זה לא הרשים את
קוואד. היא תפסה את האוזן הארוכה שלו משכה אותה בכל הכוח.
דבורי צרח בכאב. "מה את עושה?!" הוא שאל, מנסה לשחרר את אוזנו
"מושכת לך את האוזן" הוא אמרה, כאילו מדובר במובן מאליו. דבורי
הוריד את היד שלה מהאוזן הכואבת שלו והלך לחדר שלו.

קוואד ודבורי הם שותפים לדירה. הם גם שותפים לעבודה. שניהם
סוכנים חשאיים של א"א, ארגון האופל. א"א הי הארגון שהוא בערך
כמו שב"כ של הגהינום. א"א דואג שעבריינים שהם יצורי אופל
(שדים, שטנים, אלפים, גנוקסים, ערפדים וכאלה) יטופלו וישלחו
לכלא. רוב הפושעים שא"א תופסים הם יצורי אופל שעושים צרות
בעולם האנושי מכיוון שבני האדם לא מכירים יצורי אופל ולא
יכולים להתגונן מפניהם. באופן כללי בני האדם הם גזע נחות בעיני
רוב יצורי האופל שאין להם טיפה שכל או כוח ולכן קל מאוד להשמיד
אותם ולשלוט בהם. לא"א יש המון סוכנים בעולם האנושי, קוואד
ודבורי הם שניים מהם. הם גרים בבית קטן בתוך כפר אנושי ומתחזים
לאבא ובת. קוואד היא בת 17 ודבורי יהיה בן 701 בעוד יומיים
ובחצר שלהם יש עץ גדול של שסק ובתוך העץ גר עוד סוכן של א"א,
נונו הגנוקס. הגנוקסים הם קרובי משפחה רחוקים של האלפים אבל
הרבה יותר חכמים מהם ויכולים לקרוא מחשבות ולתקשר בטלפתיה.
נונו גר בתוך העץ וקצת במערה שחפורה מתחתיו והוא חבר מאוד קרוב
של דבורי.
דבורי עובד בדרך כלל עם יצורים מזעריים. יצורים מזעריים הוא
הכינוי ליצורי אופל שהם קטנים וחלשים בהרבה מרוב יצורי האופל,
כמו דימוניקים ועטלפנים. הוא צריך לדאוג שלא יצאו מגבולות
הגהינום ומידי פעם גם לשמש כבייביסיטר של הדימוניקים, עבודה
נוראית, או לרפא עטלפנים שעפו בטעות לתוך להבות הגהינום.
קוואד הייתה משכיחה, התפקיד שלה היה לגרום לבני אנוש לשכוח אם
הם נתקלו ביצורי אופל וכמובן, לתפוס את יצורי האופל האלה
ולשלוח אותם בחזרה לגהינום. התפקיד של נונו היה סודי אפילו
לדבורי. אף אחד לא ידע מה הוא עושה.
נונו כל הזמן אמר שהיו התרעות חמורות מכוכב המוות בזמן האחרון
אבל אף אחד לא הבין, לא מה זה כוכב המוות ולא על מה ההתרעות.

רובי ישבה וקראה. ותוך כדי קריאה היא צחקה  צחוק מפחיד. צחוק
שדי היה בו כדי להרוג כל בן אנוש ששומע אותו. נשמעה דפיקה
בדלת. רובי הפסיקה לצחוק, סגרה את הספר ואמרה "מי זה?" בקול
שיכול לגרום לכל בן אנוש ששומע אותו לדמם כמעט עד מוות.
"דקי..." לחש קול מפוחד מעבר לדלת השחורה "זה דקי, הבאתי לך את
ה... המכתב..." הוא נשמע על סף בכי. הידית ירדה למטה והדלת
נפתחה באיטיות. מול הדלת עמד ערפד רזה שנראה יותר חיוור מערפד
רגיל (שזה אומר הרבה מאוד כי ערפדים הם כמעט לבנים לגמרי) והוא
כולו כפוף ורועד. "המכתב..." הוא לחש ברעד "הוא אצלי...". רובי
הזעיפה פנים ואמרה "נו, אז למה את מחכה, תן לי אותו!" הוא
ניגש, רועד כולו והגיש לה את המכתב תוך כדי שהוא קד קידה עמוקה
ומנסה לא להביט בפניה. "אתה כזה פחדן" נזפה בו רובי וחטפה את
המכתב מידו. דקי התרומם ונראה מבוייש. "אבל יש לי סיבה לפחד"
הוא אמר בקול מעט יותר בטוח ושוב התכופף כי רובי קמה והעבירה
מעליו את ידה כדי להניח את המכתב על השולחן. "לא ממש" היא אמרה
בקול קר "אם אתה מביא לי דבר כל כך חשוב אין שום סיכוי שאני
אפגע בך" "באמת?" הוא שאל בקול מתחנחן "באמת" אמרה רובי "אלא
אם כן אתה מתנהג כמו רכיכה שמפחד מהצל של עצמו" הוסיפה "ואז
עולה לי הדם לראש ואני רוצחת את היצור החי הראשון שאני רואה"
דקי התכווץ בפחד ושוב התרומם. כדי להראות לה שהוא לא פוחד. אבל
זה היה שקר. כי הוא פחד, נורא פחד. אבל גם הייתה לו סיבה ממש
מצוינת לפחד. רובי הייתה יצור שפשוט אי אפשר לא לפחד ממנו.
למה? ככה. אף אחד לא ממש ידע מה היא, רק ידעו שהיא מפחידה.
מפחידה נורא. כל יצורי האופל פחדו ממנה שלא לדבר על בני אדם.
כשהייתה מגיעה לעולם האנושי שמעל פני האדמה, אנשים היו מתים
מאיבוד דם בלי שום סיבה מובנת. אלה היו כנראה האנשים שהיא
דיברה איתם. דקי תמיד היה פחדן אבל גם האדם (או יצור אופל) הכי
אמיץ שקיים היה משקשק מפחד לידה. נשמעה דפיקה בדלת "מי זה?"
שאלה רובי, דקי עצם את עיניו והתכווץ. "זאת שי!" קראה שי מעבר
לדלת "תיכנסי" אמרה רובי בחיוך (שגרם לדקי להתחיל לייבב כמו
חתול פצוע), שי עברה דרך הדלת כמו רוח רפאים וכמעט נפלה, הרגל
שלה נשארה מחוץ לדלת ולא הסכימה לעבור. "לכל האלן ריקמנים!"
צעקה שי ובעטה בכוח. הרגל שלה עברה מעבר לדלת סוף כל סוף. רובי
חייכה. "שלום שי! מה נש..." לא ממש היה טעם לשאול מה נשמע, היה
אפשר להבין בקלות. שי הייתה רטובה מכף רגל ועד ראש. הגלימה
הארוכה שלה נטפה מים, המגל גם טיפטף ואפילו הראה כמה סימני
חלודה והוישרים הזעירים על המשקפיים שלה זזו מצד לצד במרץ. "מה
קרה לך?" שאלה רובי, מבוהלת, "תגידי, את מכירה את הפרסומת הזאת
עם האיש הזה שעומד בגשם ורוקד וכל הזמן שופכים עליו מים?" שאלה
שי בחוסר סבלנות "כן..." אמרה רובי בהיסוס ועקמה את פיה "זה מה
שקרה לי!" צעקה שי וניערה את השיער שלה. "גשם, זה עוד מילא,
אבל הכל היה מלא בשלוליות ולכל מקום שאני הולכת מכוניות
השפריצו עליי מים ומכבי אש שהסתבכו עם הצינור שלהם התיזו עליי
סילון..." שי עצרה כדי לנשום ולאחר מכן המשיכה "ושני ילדים
השפריצו עליי עם רובה מים ומישהו דחף אותי לשלולית..." רובי
נראתה מזועזעת ושי התנשפה ונראתה עוד יותר עצבנית מאשר קודם.
"דקי" אמרה רובי בטון מתנשא "אם אתה כבר כאן אז לך ותביא לנו
את התנור החשמלי הקטן, הכרית החשמלית, המכשיר של הפן ובקבוק
חם" דקי התרומם ודידה לכיוון המטבח ונפל כמה פעמים בדרך "ותעשה
את זה מהר!" צעקה רובי. הוא שוב נפל. ואז קם והתחיל לרוץ כשהוא
מפיל חפצים מכל הכיוונים. "אני משערת שהבית שלי היה הכי קרוב
ונכנסת להתייבש. אוף, דקי, אם אתה לא יכול להביא את זה בלי
להרוס לי את הבית אז תעזוב! אני אביא לבד." רובי נקשה באצבע
ומיד כל הדברים שאמרה לדקי להביא ריחפו מכל פינות הבית ישר אל
שי שהפסיקה את הוישרים של המשקפיים. "טוב, לא ממש" אמרה שי
וחיפשה את המשקפיים שלה שהרוח החזקה מדי של הפן העיפה. "אז למה
באת? חבל שלא התקשרת קודם" אמרה רובי והייתה מאוד מופתעת. בדרך
כלל אף אחד לא בא בלי להודיע כי כולם יודעים מה היא עושה למי
שמפריע לה. אבל שי הייתה חברה שלה ולא הייתה לה שום כוונה
להפחיד אותה למוות. "טוב, זה קצת סוד את יודעת..." רובי
התכופפה אל שי שישבה על הספה והחזירה את המשקפיים למקום (הפן
שוב העיף אותם) כדי ששי תוכל לספר לה מה כל כך חשוב שיגרום לה
ללכת ברגל עד הבית שלה. "ואני לא יכולה לספר אותו כשיש פה עוד
מישהו" רובי פלטה מין "אההה!" קטן של הבנה ומיד אמרה בלחש "אבל
זה דקי, הוא לא יספר לאף אחד אם אני אגיד לו לא לספר, את יודעת
שהוא פחדן".
היא גיחכה. "אבל זה בדיוק העניין!" אמרה שי בצעקה-לחישה ומשכה
את רובי אליה כדי שאף אחד לא ישמע "אם הוא ישמע את זה הוא ימות
מפחד ויכנס לפאניקה ואסור שזה יקרה כי אז גם את לא תוכלי
להשתיק אותו!" רובי שתקה. אם היא לא תוכל להשתיק אותו זה כנראה
עניין רציני. רובי קמה מהספה ועמדה ממש מעל דקי הוא התכופף
ונראה אפילו עוד יותר כמו פחדן שמפחד מהצל של עצמו. "דקי" היא
אמרה בטון המתנשא שלה "אתה מוכן ללכת? יש לנו דברים שאתה לא
צריך לשמוע" היא הניפה את ידה כמו שמניפים אותה כשרוצים לגרש
זבוב. דקי רעד, התרומם קצת, ושאל בקול מפוחד "למה אני ל.. ל,
לא צריך לשמוע, אם יורשה לי לשאול?" רובי הרימה גבה. "לא יורשה
לך לשאול. עכשיו לך!" דקי זינק ממקומו ורץ, רועד כולו, לעבר
הדלת. שי חייכה. "סוף כל סוף הוא הלך!".
רובי הניחה את ידה על הכתף של שי. "מה את רוצה לספר לי שכל כך
סודי?" שאלה. שי הורידה את היד של רובי מהכתף שלה ואמרה בלחש
"את זוכרת שהאלפים הגלו את בני הכילאים לאורנוס?" רובי הנהנה
בראשה. איך אפשר לשכוח? בני כילאים הוא שם כללי ליצורים שהם
חצי משהו וחצי משהו אחר. כמו חצי אלף, חצי ערפד, חצי בן אנוש,
חצי שד וכאלה. אבל הכוונה של שי הייתה לבני הכילאים שהם חצי
אדם וחצי תיש. היצורים האלה הם מגלומנים ופרנואידים להחריד והם
חיים, בדרך כלל, בעולם האנושי. היוונים גם נתנו להם שם ואולי
עוד כמה עמים שראו אותם. היצורים האלה היו נטולי כוחות כלשהם
אבל הם כמעט הסגירו שבט שלם של דימוניקים שחי במחילות קצת יותר
קרובות לאדמה. אפילו א"א לא הצליח לתפוס את כולם ולחסל אותם
ולבסוף חבורה של אלפים תפסה אותם והגלתה אותם, לשמחתם הרבה של
כל תושבי הגהינום, לכוכב אורנוס בתקווה שיקפאו שם. אבל  מה שהם
לא ידעו הוא שלבני הכילאים יש דם חם. אבל לא סתם חם, לוהט.
לבני הכילאים יש דם רותח ולכן הם לא יכולים לקפוא לעולם. אפילו
לא על אורנוס שכל כך רחוק ממקור חום כלשהו. "לבסוף רק אחד מהם
שרד" המשיכה שי "ובדרך בלתי ידועה הוא הצליח לחזור לכאן ועכשיו
הוא מנסה להשתלט על העולם האנושי ועל עולם האופל." רובי גירדה
את סנטרה. "זה לא ההוא שברח ממך?" שאלה ונשמעה כאילו זה הדבר
הכי מעניין בעולם "כן" אמרה שי ונראתה מעט מבוישת "אני לא
יודעת איך זה קרה אבל הוא באמת ברח ממני" רובי שוב גירדה
בסנטרה ונראתה מהורהרת. דבר שבדרך כלל לא קורה. "ואת רוצה שאני
אחסל אותו?" שאלה והרימה גבה "לא יודעת אם לחסל, אולי רק
לתפוס" "את חושבת שא"א יוכלו להתמודד עם זה?" "אני לא בטוחה"
אמרה שי. א"א תפסו פושעים רבים אבל אפילו לא בן כילאים אחד.
"בואי ניתן לא"א לנסות" אמרה רובי וחייכה חיוך מרושע "מקסימום
אני אתפוס אותו" שי נראתה מרוצה במיוחד. היא הרגישה קצת (אבל
ממש טיפה) רחמים כלפי א"א, מאוד קשה לחסל כזה יצור. אם הוא ברח
אפילו ממלאך המוות הוא יכול לברוח הרבה יותר בקלות גם מא"א.
"אז אנחנו רק נצטרך לשבת ולראות את הניסיונות הכושלים של א"א?"
שאלה שי וחיוך קטן עלה על שפתיה "מדויק" אמרה רובי והחיוך שלה
נעשה עוד יותר מרושע. "את סדיסטית" אמרה שי בחיוך "וזאת תכונה
שאני מאוד אוהבת אצלך"

א"א נכנסו לכוננות גבוהה. ניידות נסעו בכל מקום בלי הפסקה,
סוכנים חמושים הסתובבו ברחובות וכולם היו מאוד מפוחדים. קוואד
ודבורי כמובן ידעו את זה אבל לא ממש נשקפה להם סכנה. או כך הם
לפחות חשבו. נונו לא היה בבית במשך המון זמן. הוא כנראה היה
מאוד עסוק בעבודות בסודיות שלו בא"א. כל יום קוואד הייתה יוצאת
מהבית והולכת לחצר, מחפשת את הענף הנכון של השסק ומגלה שהשסק
שמתחת לעלה נראה בדיוק כמו כל האחרים. זאת הייתה הדרך לדעת אם
נונו בבית, היה מאוד מסוכן פשוט ללכת ולדפוק על גזע העץ ולצעוק
"נונו! אתה שם?" כי מישהו עוד עלול לשמוע. היה ענף אחד שהיה
קצת בולט יותר מהאחרים ומאחורי העלה הכי גדול היה שסק אחד שהיה
שם תמיד, כל השנה. אבל זה לא היה שסק אמיתי, זה היה שסק מדומה
שבזמן שנונו בבית הוא זוהר באור חלש.
זה היה באחד הימים היותר חמים של העונה. קוואד יצאה החוצה
והלכה כפופה לכיוון עץ השסק. היא לא היית העם כובע והיא מאוד
לא רצתה שמישהו יראה את הקרניים שלה. היא רצה, כולה כפופה,
ומצאה את הענף הבולט. היא הסתכלה מאחורי העלה הגדול וסוף-סוף,
השסק זהר בכתום! קוואד התכופפה וזחלה אל הגזע העבה של עץ השסק.
עלים, אבנים, ופירות רקובים נכנסו לה לכפכפים. היא דפקה באצבע
על הגזע ושאלה בלחש "נונו, זאת קוואד, אתה שם?" בגזע היה מין
שקע עמוק וקוואד הסתכלה עליו. השקע התרחב לאט עד שהיה לחור
גדול שבן אדם יכול לעבור בו. קוואד עברה במהירות והשקע נסגר.
היא עמדה בקצה של חדר עגול וצר שקירות העץ שלו הם בצבע חום
בהיר, נונו עמד כשגבו אליה והיה מאור ברור שהוא עושה משהו.
"נונו, תשמע..." אמרה קוואד, היא הייתה מבוהלת. היא ידעה שבני
כילאים משום מה מתנכלים יותר מידי לגנוקסים ומסוכן לנונו להיות
כאן. אבל נונו קטע אותה "כן, אני יודע" הוא אמר במהירות
והסתובב "כוננות גבוהה, צריך להיזהר. רק שתדעי שעכשיו אני
אורז" "אורז?" שאלה קוואד, מופתעת "כן, אני אורז. הייתה קריאה
ואני חייב ללכת" קריאה? מה זאת אומרת קריאה? מי קרא לו? קוואד
לא הבינה וידעה שעדיף לא לשאול. "זה משהו נורא סודי, אני אחזור
בעוד כמה שבועות, אם בכלל" "אם בכלל?! לאן אתה הולך?!" צעקה
קוואד ומיהרה לשים על פיה, יכול להיות שמישהו בחוץ שמע. נונו
נראה מאוד לחוץ וקוואד הרגישה שזאת הייתה טעות רצינית לשאול את
זה. עכשיו אין שום סיכוי שנונו יספר לה. "אני הולך לאנשהו, את
לא אמורה לדעת לאן. גם דבורי לא יודע" נונו המשיך לדחוף דברים
לתיק הקטן שלו. "אז מה אני אגיד לו?!" שאלה קוואד בדאגה, נונו
אפילו לא הסתכל עליה. הוא רק חיפש על המדפים שלו כל מיני דברים
שכנראה רצה להכניס לתיק. "את לא תגידי שום דבר, הוא יסתכל,
יראה שהשסק שלי לא מאיר ויחזור הביתה"
זה הדאיג את קוואד עוד יותר, קשה לה לשמור סודות, במיוחד מפני
דבורי. נונו סגר את התיק שלו, זה נראה כאילו הוא סוגר אותו שוב
ושוב, ושוב, למשך המון זמן. אחר כך, הוא הלך במעגלים בחדר
והרים והזיז כל מיני דברים, קוואד הלכה אחריו במעגל "אז ככה
פתאום אתה הולך? סתם, אורז את הדברים שלך ויוצא מפה?!" נונו
נעצר במקומו והסתובב אליה, הוא נראה כועס מאוד "כן, אני סתם
אורז את הדברים שלי ויוצא מפה!" קוואד פשוט יצאה משם וחזרה
בצעדים מהירים הביתה, בלי לשים לב בכלל אם מישהו רואה אותה.
קוואד נכנסה לתוך הבית, היא טרקה את הדלת ומילמלה כמה קללות.
לפתע היא שמעה את דבורי מהחדר השני. "קוואד, שאלי התקשר עכשיו"
הוא אמר בשקט, קוואד הבינה שזה בשום אופן לא יכול להיות טוב.
שאלי היה המנהל של א"א והוא בדרך כלל לא היה מתקשר לסוכנים
ישירות אלא אם כן זה ממש דחוף. "מה הוא אמר?" שאלה קוואד בדאגה
ועיניה שהיו במילא צרות הצטמצמו עוד יותר דבורי שתק, "נו, מה
הוא אמר?! תפסיק לשתוק!" קוואד כבר צעקה, היא הייתה במילא
מודאגת מהעניין עם נונו והשתיקה המעצבנת הזאת של דבורי רק
הדאיגה אותה יותר. "הוא אומר שהייז חזר" אמר דבורי, קוואד
החווירה. הייז היה בן הכילאים ששרד וחזר מאורנוס והיה ברור
שמטרתו היא לנקום ולחזור לעשות את מה שהוא עשה פעם. בדרך כלל
קוואד לא התרגשה מבני כילאים כאלה וגם לא דבורי ושאלי אבל הוא
היה בן כילאים מיוחד בצורה כלשהי, כשהאלפים שלחו את בני
הכילאים לאורנוס הם לא ציפו שהם באמת יוכלו לחזור משם. הדבר
היחיד שהדאיג אותם היה שהם ימשיכו להיוולד, הרי אם גם בני אנוש
חיים וגם עזים חיות באותו מקום, בערך, רוב הסיכויים שהם יתרבו
שוב. אבל משום מה זה הפסיק, לא נולדו יותר בני כילאים. היה רק
זה, והוא חזר. הוא חזר לכדור הארץ וזה אומר שבלתי אפשרי לתפוס
אותו עכשיו. אבל לא רק כי הוא חזר, בעצם חושבים שיהיה קשה
לתפוס אותו מסיבה אחרת לגמרי: הוא ברח מהמוות. פשוט ככה, בכל
שניה מת מישהו, בעצם מתים הרבה יותר ממישהו ולכן כל שניה רוחות
המוות נמצאות בתפקיד. רוחות המוות הן רוחות רפאים, אבל לא
אנשים מתים אלא יצורים חסרי רגליים שיכולים לעוף ולעבור דרך
דברים. זה שאחראי על רוחות המוות נקרא "מלאך המוות" והוא (או
נכון לעכשיו, היא) מפקד על רוחות המוות האחרות (מלאך זה לא
יצור, זאת דרגה בצבא של הגהינום) והוא בדרך כלל עובד הכי קשה.
על אלפים או שטנים, למשל, רוחות מוות לא משפיעות אבל על בני
אנוש או דימוניקים או כל מיני יצורים אחרים יש להן הרבה מאוד
השפעה. אם ראית רוח מוות אתה משותק, לא יכול לזוז. ואז אתה
יכול להגיד משהו וזה יהיה הדבר האחרון שתגיד כל ימי חייך. ואז
רוח המוות מניפה עליך את המגל ו... אף אחד לא יודע מה קורה אחר
כך, טוב, יש כאלה שיודעים אבל הם לא מי יודע מה מסוגלים לספר.
והייז הצליח לברוח ממלאך המוות. מלאכית המוות ליתר דיוק. היא
עמדה מולו והוא פשוט ברח. ברח כאילו היא לא שם ולכן בא"א
יודעים שהוא מסוכן. ואם שאלי אומר שהוא חזר אז זה סימן לא טוב.
כי שאלי לא מאמין לכל אידיוט שמספר לו שבן הכילאים הכי חזק
בעולם חזר לנקום, ממש לא. קוואד דאגה כבר קודם אבל עכשיו זה
כבר היה הרבה יותר גרוע, היא הרגישה שכל הדיבורים הלא מובנים
של נונו היו קשורים לזה וששאלי רוצה שדבורי והיא יצאו לתפוס
אותו. וכשמדובר בדברים מהסוג הזה היא כמעט תמיד צודקת. והיא
שונאת את זה.
"הוא רוצה שנלך לחסל אותו" אמר דבורי, הוא נשמע רציני. קוואד
רק הביטה ברצפה ואמרה בלחש "אני שונאת להיות צודקת..." ולפי
המבט של דבורי הוא שמע אותה והבין בדיוק מה היא מרגישה. דבורי
ניער את ראשו ואמר בקול "קדימה, אנחנו צריכים להתכונן, הוא
מסוכן" ועל פניו הייתה הבעה מודאגת אפילו יותר מאשר קודם. "מה
הוא בדיוק אמר?" שאלה קוואד ונעצה בדבורי מבט זועם, כאילו הוא
אשם בהכל, "הוא אמר" התחיל דבורי בקול מהוסס "שאיזה רובי אחת
התקשרה אליו ואמרה שזה בטח לא גדול על הסוכנים שלו לתפוס את
הייז. אני לא יודע מי זאת אבל אני יודע שאם היא חושבת שזה יהיה
לנו קל אז היא טועה" הוא המשיך בקול בטוח יותר וקצת כועס.
רובי. השם הזה עלה שוב ושוב במוחה של קוואד והיא לא הצליחה
בשום אופן להיזכר מתי שמעה את השם הזה. זה העסיק אותה באותו
הרגע אפילו יותר מאשר הייז, שאותו היא הכירה וידעה מה הוא
מסוגל לעשות וכמובן, שהעדיפה לא להתעסק איתו. "אני הולך לישון,
אני אנסה מחר ליצור קשר עם נונו, אולי הוא יודע על זה משהו,
בינתיים אני הולך לישון ואני מציע שגם את תעשי את זה, כבר עשר"
אמר דבורי ונכנס לחדר שלו. והלך לישון, זה לפחות מה שהוא אמר
אבל קוואד ידעה טוב מאוד שהוא לא הולך לישון, הוא הולך לבית
הקברות עם הכינור שלו. זה היה הדבר שהוא הכי אהב לעשות, כנראה,
אחרי להתעסק עם יצורים מזעריים מטופשים. כל לילה הוא היה לוקח
את הכינור שלו והולך לנגן בבית הקברות. זה היה רק כי בכל מקום
אחר אנשים היו שומעים וזה היה מסוכן. מסוכן מאוד. דבורי תמיד
היה אומר שהוא הולך לישון אבל קוואד ידעה טוב מאוד שהוא לוקח
בשקט את הכינור שלו, יוצא דרך החלון והולך. היא ידעה שלא כדאי
לחפש אותו הפעם כי הוא כנראה ישאר שם הרבה זמן, אולי זאת
ההזדמנות האחרונה שלו לנגן.

קוואד יצאה מהמיטה והתלבשה, היא לבשה מכנסיי ג'ינס קצרים עם
חגורה כחולה וחולצה לבנה עם ציורים של עננים בצבע תכלת. היא
חבשה כובע מצחייה כדי להסתיר את הקרניים, אספה את השיער בקוקו
ויצאה מהחדר. דבורי היה במטבח, הוא נראה כמו בן-אנוש שזוף עם
שיער קצוץ, לבוש במכנסים ירוקים כהים וגופיה קרועה וחרוכה
בקצוות. "תאכלי ונצא. שאלי ביקש שנהיה אצלו ברבע לתשע" אמר
דבורי בשקט וישב לאכול, קוואד ישבה גם, לקחה קערה וקופסת דגנים
אבל לא אכלה, לא היה לה תיאבון. היא ודבורי עומדים לחפש את בן
הכילאיים המזופת הזה ולנסות להרוג אותו. דבר שהוא כמעט בלתי
אפשרי כי הוא בכלל היה אמור למות אבל ברח מהמוות. יופי, חשבה
קוואד, ממש יופי.
אחרי האוכל קוואד הייתה עוד יותר מתוחה, הם צריכים עכשיו לרדת
בחזרה לגהינום וזה סיוט בפני עצמו, לא הגהינום כמובן, זה המקום
שקוואד הכי אוהבת בעולם אבל הירידה לשם היא זוועתית. ניסיתם
פעם לרדת במעלית קטנה ולוהטת כשאתה נמשך לרצפה כמו חתיכת מתכת
למגנט? ככה ההרגשה. מאחר שהגהינום נמצא במרכז כדור הארץ בדרך
לשם יש המון (אבל ממש המון) כוח משיכה וזה די מרגיז לרדת לשם
כשכוח המשיכה מתגבר כל הזמן. דבורי לא דיבר כל הבוקר, הוא רק
עשה דברים מהר ובשקט, החליף צורה בלי הפסקה וכיבה והדליק את כל
האורות. גם הוא היה מתוח. בסוף הם לקחו את מכשירי הקשר שלהם
ויצאו. המעלית לגהינום הייתה בתוך הבית, מתחת לשטיח הישן שהיה
להם בסלון, דבורי הזיז את השטיח, מתחת לשטיח היה לוח מתכת חצוי
לשניים ולידו משהו שנראה כמו שלט רחוק של טלוויזיה שמחובר
לרצפה. דבורי התכופף ולחץ על אחד הכפתורים ולפני שהספיק לומר
"לכל השדים" הגיעה המעלית של הגהינום (דבר שבדרך כלל קורה לאט
מאוד אבל הפעם אף אחד לא עלה או ירד בה כי כולם היו בגהינום,
מחפשים את הייז). המעלית הייתה ישנה וחלודה מאוד בצבע תכלת
דהוי, דבורי נעמד ליד המעלית "אחריך" הוא אמר לקוואד, מחווה
בידו לעבר המעלית ומנסה לחייך. קוואד הכריחה את עצמה לחייך,
אמרה "תודה" ונכנסה. דבורי נכנס מיד אחריה וחלץ על הכפתור שהיה
כמעט הכי נמוך שעליו כתוב "ג H" (הכפתור הכי נמוך היה של קומת
החניה) והמעלית נסגרה והתחילה לרדת. הירידה הייתה איטית
בהתחלה, קשה לעבור מהעולם האנושי לגהינום. בשלב מסויים המעלית
התחילה ליפול, ממש ליפול בקצב רצחני, קוואד נפלה על הרצפה אבל
דבורי נשאר עומד ועזר לה לקום. הוא גם החליף צורה, העור האנושי
השזוף והחלק התחלף לאט, לאט בעור ורדרד סדוק ומתוח, הזרועות
הארוכות התקצרו מעט וכפות הידיים התארכו וכך גם האצבעות.
הציפורניים התארכו פי אולי ארבע מאוכן ונהפכו ללבנות, השערות
כאילו חזרו לתוך הראש שהלך והתשנה. כפות הרגליים גדלו
וציפורניים ארוכות מאוד חתכו את הנעליים שעכשיו לא היו עולות
לו אפילו על העקב והאוזניים התארכו וצמחו והסנטר זז קדימה.
בהתחלה כשקוואד הייתה רואה את שינוי הצורה של דבורי היא הייתה
נגעלת אבל עכשיו זה נראה לה רגיל לגמרי, רגיל כמו זה שהדשא
ירוק ושהשמים כחולים. המעלית נעצרה. הדלתות הכבדות והכחולות
שלה נפתחו באיטיות וחרקו תוך כדי, הכל התחיל להיות הרבה יותר
חם. קוואד נשמע את האוויר שהיה בו מעט ריח של עשן אבל זה לא
היה עשן של מכוניות ומפעלים, זה היה עשן הרבה יותר נקי, כל
האוויר היה הרבה יותר נקי. 'איך בני האנוש יכולים לחשוב שזה
מקום זוועתי?' חשבה קוואד כשהביטה לכל הכיוונים, האדמה הייתה
אדומה ובוערת, שדי אש מקורננים וערפדים לבושים שחור רצו הלוך
ושוב ברחובות הבוערים והיה אפשר אפילו לראות קצת מסילוני האש
המהממים שפרצו ממרכז הגהינום. איך היא יכלה ללכת אל מעל לפני
האדמה? למה היא לא נשארה שם בגהינום, בלי החובות והסכנות הרבות
של א"א? אבל לא היה זמן לענות על השאלות האלה, הם מיהרו אל
שאלי שיסביר להם קצת יותר מה הם צריכים לעשות.

הם המשיכו ללכת לכיוון א"א ונהנו מכל רגע עד כמה שיכלו. יכול
להיות שזאת הפעם האחרונה שהם יהיו שם. האוויר היה חם מאוד,
המדרכה העשויה ענבר נצצה והם ברכו לשלום את כל מי שהם ראו,
בהנחה שהם מכירים אותו. הכל היה רגוע ונעים, אף אחד לא ידע מה
קרה, אף אחד לא ידע שהייז חזר או שא"א והמשטרה וכל אלה נמצאים
בכוננות גבוהה מתמיד, אף אחד לא ידע שמסוכן. אבל במפקדה של א"א
זה בכלל לא היה ככה, כולם התרוצצו הלוך ושוב, דיברו, רשמו
ונראו מתוחים. דבורי פתח את דלת העץ המכוסה גבישים, עשה סימן
לקוואד ונכנס בשקט, בודק שאף אחד לא רואה. זאת הייתה הכניסה
הישירה לעמדה הגבוהה והיא סודית מאוד, הדלת חבויה בין כמה
קירות של גבישים כתומים ומאוד קשה לזהות אותה בינהם, יש רק
סימן אחד והוא האותיות ע.ג שחרוטות על אחד הגבישים הקטנים וזאת
הידית של הדלת ודרכה אפשר להיכנס. קוואד התכופפה ונכנסה בשקט
אחרי דבורי והיה לה קצת קשה להסתגל לשינוי המאוד משמעותי
בצבעים. בחוץ בכל היה בגווני כתום, אדום וצהוב ובפנים, בעמדה
הגבוהה של א"א, כל הקירות היו לבנים-כחלחלים, הדלתות היו
כחולות כהות וגם השולחנות ורוב מה שהיה עליהם. הרעיון הוא שאם
מישהו בכל זאת נכנס בלי אישור ובלי כלום הוא יחשוב שהוא הגיע
לאחד המשרדים של איזה חברת ביטוח משעממת ויצא משם מהר בלי
לחשוד בכלום. אבל דבורי וקוואד ידעו טוב מאוד מה המקום הזה והם
גם ידעו שהם חייבים להגיע בדחיפות אל שאלי. הם נכנסו אל
המסדרון הכחול והארוך ומשם אל המעלית, דבורי הציע תמיד לעלות
במדרגות אבל קוואד אמרה שזה יותר מהיר במעלית ושאלה אותו מה יש
לו נגד מעליות, דבורי תמיד היה אומר "לא משנה... נעלה
במעלית..." ולא רצה לדבר יותר עד שהגיעו אל שאלי.
קוואד נכנסה ראשונה לחדר ודבורי מיד אחריה. החדר היה כחול כמו
כל הבניין ובתוכו ישב, כמובן, שאלי. דבורי שקודם היה קצת נבוך
מהעניין עם המעלית שינה לגמרי את הבעתו ונראה בטוח וקצת כועס,
הוא ניגש אל שאלי. שאלי רכן מעל השולחן הכחול שלו והיה עסוק
בלרשום משהו על פתק, דבורי שלך אצבע ארוכה ונגע בעדינות בשאלי
(או לפחות התכוון לגעת בעדינות מאחד שהציפורן שלו שהייתה ארוכה
מאוד דקרה את שאלי והוא נבהל), שאלי הסתובב והביט בחשדנות
סביבו, פניו השזופים והמלאים צלקות זזו במהירות ועיניו הכחולות
זזו מהר יותר. "אני כאן" אמר דבורי וכחכך בגרונו, שאלי הסתובב
אליו מהר ואמר "אה, דבורי, שלום! קוואד, בואי הנה, מה את עומדת
ליד הדלת?" קוואד, שהייתה ליד הדלת וקראה את השלטים שהיו על
לוח המודעות, הלכה בצעדים מהירים לכיוונו של שאלי. כשהגיעה,
שאלי תפס אותה ואת דבורי בידיהם ומשך אותם למטה, הוא שוב הסתכל
סביבו, לוודא שאף אחד לא שומע (אפילו שזה היה קצת מיותר כי לא
היה שם אף אחד חוץ מהם והדלת הייתה סגורה) וצעק בלחש "הייז
חזר, קחו נשק ותצאו לחפש אותו!" קוואד שיחררה את ידה והלכה
אחורה "מה, סתם ככה בלי כלום?", "כן" אמר שאלי שהיה לחוץ
ומבוהל למדי, "ככה סתם בלי כלום." לקוואד הייתה הרגשה שזה כבר
קרה, עם נונו שיצא בלי להגיד כלום אבל היא שתקה. לא רצתה להגיד
משהו שנונו ביקש שלא תגיד. "קלשון האש נמצא שם" אמר שאלי
והצביע לכיוון השולחן השני שעליו הייתה מונחת קופסא שחורה
וארוכה, "קוואד, קחי אותו. דבורי..." הוא אמר ונעץ בדבורי מבט
עמוק, "קח את האקדח שבמגירה ואז לכו!" קוואד ניגשה אל הקופסא
ופתחה אותה, בפנים היה מונח קלשון האש. אחד הנשקים הכי חזקים
שיש לא"א. רק שטנים יכולים לגעת בו בלי להישרף כי הוא עשוי
כולו מאש, הקלשון האיר את החדר הכחול באור חזק וכתום. קוואד
הרימה אותו בזהירות ולאחר מכן הניפה אותו באוויר, רק כדי לבדוק
שהוא עובד. והוא עבד, הוא השמיע שריקה חזקה ושרף את האוויר,
ממש כמו שצריך. שאלי פתח את אחת המגירות שלו עם מפתח קטן,
המגירה הייתה מלאה בסוגים שונים של רובים ואקדחים, הוא לקח
אקדח קטן וארוך וצבעוני שנראה כמו לא יותר רובה מים צעצוע של
ילדים קטנים. "הוא נראה תמים" אמר שאלי בחביבות, "אבל הוא הורג
בירייה." הוא טפח על האקדח הקטן והגיש אותו לדבורי, דבורי
החזיק את האקדח, סובב אותו והתבונן בו. "לא רע" הוא אמר וחייך.
"אתם כנראה תפגשו את נונו בדרך, הוא כרגע מחפש את המחבוא של
הייז, הוא נמצא איפשהו בעולם האנושי..." אמר שאלי וקוואד נעצה
בו מבט כועס והוא בתגובה החזיר לה מבט, אבל לא מבט כועס, אלא
מבט מעודד. זה נתן לקוואד הרגשה טובה והיא חייכה אליו בחזרה.
כל הדרך החוצה דבורי ניסה להכניס את האצבע שלו לאקדח כדי שיוכל
ללחוץ. "אני אצטרך לקצר את הציפורן" אמר אחרי כמה ניסיונות
נואשים להכניס את האצבע. קוואד צחקה אבל הרגיעה את עצמה מיד,
אסור לה להתלוצץ, "אנחנו הולכים עכשיו לחסל את הייז" אמרה
קוואד ברצינות בזמן שהלכו על מדרכת הענבר של הגהינום בדרך
למעלית לעולם האנושי, "כן" אמר דבורי, "יש לנו את היכולות, יש
לנו את הנשק, עכשיו אנחנו רק צריכים לדעת איפה הוא נמצא",
קוואד שוב צחקה, קצת ממה שדבורי אמר והרבה מלחץ.

הם כבר הלכו הרבה זמן, בלי שמץ של מושג איפה הם. הם היו עדיין
מטושטשים מהעלייה במעלית. הם היו על הר ומתחתם הייתה תהום
עמוקה ומפחידה מאוד, זה כל מה שהם ידעו. הם היו מוקפים הרים
מכל הכיוונים ועמדו בעצמם על אחד כזה. ההר היה מלא בסלעים
גדולים ואפורים שהיו שם כאילו מישהו שם אותם שם בכוונה, זה
פשוט נראה כל כך מסודר. קוואד ניערה את ראשה ושפשפה את עיניה
כדי להיות בפוקוס בעוד דבורי בוהה בתהום עם הבעה מוזרה כזאת,
קצת דבילית. היא הסתכלה ברדאר שלה, שהיה אמור לזהות יצורי
אופל. דבורי קצת התאושש, "יש סימן ממנו?" הוא שאל, קוואד
הסתכלה בעיון ברדאר שלה ואמרה "טוב, לפי הרדאר...", "הוא ממש
קרוב?" קטע אותה דבורי, "תן לי לסיים. לפי הרדאר אין לנו שמץ
של מושג איפה הוא ואנחנו כנראה ממש רחוקים" אמרה קוואד וחייכה
חיוך מרושע. דבורי הסתכל שוב על התהום, הוא בהה כמה שניות
ולפתע קפץ אחורה, קוואד לא הבינה למה אבל כשהסתובבה ראתה את
נונו שהשתגר על התהום ונאחז בקצה הצוק. "נונו, מה אתה עושה
שם?!" צעקה בבהלה, נונו לא ענה, לא פלא, במצב כזה קצת קשה
לענות. נונו נראה מפוחד, לא שקוואד הבינה למה, הרי הוא יכול
להשתגר על ההר בלי בעיה. למה הוא לא עושה את זה? אצבעותיו של
נונו אחזו בקושי בצוק, הוא כולו מפוחד. "שניה, אני תכף בא" אמר
דבורי, הוא זז קצת אחורה והתחיל להצמיח את הכנפיים שלו, החולצה
השרופה שלו נקרעה ושתי כנפיים ענקיות וורודות פרצו מגבו, הוא
ניפנף בהן קצת ואז עף לכיוון של נונו, הוא תפס אותו בידיו
הקצרות ועף בחזרה למעלה. "זה היה מפחיד" אמר נונו, "השתגרתי
למקום הלא נכון." "כמה סנטימטרים יכולים להיות מאוד משמעותיים"
אמרה קוואד בחיוך והסתובבה. נונו גם חייך, אוזניו המחודדות נעו
אחורה, החיוך שלו היה באמת גדול. "מה אתה עושה פה?" שאל דבורי,
נונו הפסיק לחייך בפתאומיות. "באתי לחפש את הייז, שאלי אמר
שאתם צריכים עזרה." הוא אמר ברצינות. דבורי נראה כועס "אבל
אנחנו מחפשים רק חמש דקות!", "כן" אמר נונו במהירות, "זה מה
שגם אני אמרתי לו, אמרתי לו שלקח הרבה זמן לעלות במעלית, להגיע
מהגהינום להר זה לוקח הרבה זמן", קוואד שהתעסקה עם הרדאר
הסתובבה שוב ואמרה "מצאתי איתות, זה בן כילאיים!" דבורי קם
מהסלע שישב עליו ונונו, שנשען על הברך שלו, נפל וראשו נחבט
בסלע. דבורי ניגש אל קוואד, הוא הביט מאחורי הכתף שלה על הרדאר
שהראה נקודה קטנה וירוקה שסומנה באות ב' מהבהבת. "כן, זה הוא"
אמר דבורי, מצחו התרחב ושערו כאילו חזר בחזרה לתוך הראש. "רגע"
אמר נונו שגם הצטרף, "יש פה ליד הב' עוד משהו, ש"א, באמת היה
כתוב שם ש"א שהבהב יותר חלש ונעלם פתאום." "המכשיר הזה לא
בסדר" אמרה קוואד והתחילה לחבוט ברדאר. ב' היה הסימון ברדאר
ל-"בן כילאיים" וש"א היה הסימון ל"שד אש". שדי אש הם מה שנקרא
"שטנים" קוואד הייתה כזאת וגם השטן. השטן בעצם היה זה ששולט
בגהינום והוא תמיד שד אש, לא יודעים למה, פשוט ככה. ואם היצור
הזה הוא גם בן כילאיים וגם שד אש אז הוא לא הייז. אבל בני
הכילאיים שהם לא חצי אדם חצי תיש נמצאים כולם בגהינום, אין להם
שום סיבה להגיע לעולם האנושי ובכלל, יש ממש מעט כאלה. אז כנראה
שהרדאר קצת לא בסדר. אבל אחרי שהש"א נעלם ורק הב' נשארה הם
התחילו לעקוב אחרי האיתות. וככל שהלכו יותר לכיוון של האיתות
ככה הוא רק התרחק יותר. "אולי הוא יודע שאנחנו עוקבים אחריו?"
חשבה קוואד, "לא נראה לי" חשב נונו, "אין לו שום דרך לדעת,
אנחנו רחוקים מידי ממנו." קוואד שלחה בו מבט זועם "היית חייב?"
נונו משך בכתפיו, הוא היה רגיל לתקשר עם כולם בטלפתיה אבל
קוואד לא כל כך אהבה את זה. הם המשיכו ללכת כשקוואד מחזיקה את
הראש שלה חזק.

הם לא מצאו שום דבר, שום זכר להייז או ליצור אופל אחר חוץ מזה
שהראה הרדאר אבל הוא היה שד אש ולכן זה לא היה הייז. דבורי
העלה השערה שאולי זה אחד האנשים שעובדים בשבילו אבל זה נפסל
מאחר שלא עובד בשבילו אף שד אש, רוב שדי האש שונאים אותו,
האחרים פשוט לא מתים עליו.
"אני רעבה" אמרה קוואד, "בואו נאכל משהו". "ומה בדיוק אנחנו
אמורים לאכול? סלעים?" השיב נונו בעצבנות, קוואד הסתכלה לשמים
ואמרה "אם זה יעזור לבטן המקרקרת שלי אז גם סלעים זה בסדר".
נונו צמצם את עיניו והביט על ההרים, "מה אתה מחפש?" שאל דבורי
והסתכל לאותו כיוון, "דוכן נקניקיות?", "זה לא הזמן לבדיחות"
אמר נונו, דבורי זז צעד אחד אחורה ומשך בכתפיו. נונו אף פעם לא
היה רציני כל כך. קוואד פתחה את פיה להגיד משהו לנונו אבל הוא
נעלם. "אני שונאת שהוא עושה את זה" מלמלה כאילו לעצמה אבל גם
דבורי שמע את זה. פתאום קוואד שמעה משהו בתוך ראשה, מחשבה שלא
הייתה שלה "מצאתי משהו! זה נראה כמו פתח!", שוב?!, "נונו, אם
אתה רוצה להגיד משהו אז תגיד אותו כמו גנוקס נורמלי במקום
להתחיל עם הטלפתיה המעצבנת שלך בסדר?!" היא חשבה בזעם אבל
דבורי נהיה רציני פתאום. "אם יש פתח יש גם מחבוא" אמר בלחש,
"בואי!" הוא תפס בידה של קוואד, רץ לקצה הצוק כשהוא גורר אותה
יחד איתו ועף.
הם עברו מעל ההרים והעצים והעמקים והצוקים, כל הזמן קוואד חשבה
שזה המקום לנחות בו אבל דבורי המשיך לעוף והיא בעקבותיו, הוא
טס בעזרת כנפיו הענקיות והיא יושבת על משהו שנראה כמו כיסא
מאש. היא לא דיברה אליו בכלל, כנראה שנונו הסביר לו איפה הוא
באמצעות טלפתיה ודי הרגיז אותה שאין לה שמץ של מושג לאן הם
עפים, אבל בעצם, היא חשבה, זה יותר טוב מלחשוב מחשבות של
אחרים.

הטלפון הסלולרי של שי צילצל במנגינה מוזרה, היא הוציאה אותו
מאחד הקפלים שהיו לה בגלימת הקטיפה שהייתה עדיין קצת רטובה
"הלו, מי זה? כן, כן, כן, בסדר... מה העניין הגדול? טבח?! זאת
העבודה של ריפר! אני לא מטפלת בעניינים כאלה... לא! מה בכלל
קרה לריפר? אוי ואבוי... מסכן... אמרתי לו שיזהר עם זה... אתם
לא יכולים לשלוח מישהו אחר? נו, מה שמה, סודרי הזאתי... היא
המחליפה שלו... מה?! גם היא?! אבל עליה אני בכלל לא מרחמת...
זה מגיע לה, טוב, טוב אני באה!"
שי ניתקה את הטלפון שלה והחזירה אותו לכיס, שכנראה היה חבוי
איפשהו בין הקפלים. רובי הסתכלה עליה במבט מודאג, "יש בעיה?"
שאלה, "כן" אמרה שי בעצב, "טבח, המון הרוגים, זה משהו נורא.
ריפר נתקע בתוך איזה סלע אבל לא הצליחו לחלץ אותו, אני צריכה
להחליף אותו", רובי הנידה בראשה, "אז כנראה שלא תוכלי להישאר"
שי הנהנה, סידרה קצת את הגלימה ולקחה את המגל שלה, "אני מקווה
שזה לא עולה על עשרים מתים, זה ממש המון עבודה", "טוב, ביי"
אמרה רובי ופתחה לשי את הדלת. שי התעלמה מהדלת הפתוחה ועברה
דרך הקיר ליד החלון.
רובי סגרה את הדלת ולקחה את הטלפון, היא חייגה וחיכתה שמישהו
יענה. אחרי כמה דקות מישהו ענה. "הלו?" נשמע קולה של קלמו,
רובי חייכה ואמרה בקולה העמוק, צוחקת תוך כדי דיבור, "שלום!
קלמו? זאת רובי, תשמעי א"א מנסים לתפוס את הייז, הם שלחו שד
משנה צורה, גנוקס ושדת אש, זה פשוט פתטי את ממש חייבת לראות את
זה", "ואוו, ואוו, וואו!" נשמע קולה של קלמו מהצד השני של הקו
"הייתי מתה לראות את זה אבל האחים שלי קצת עושים לי צרות..."
קלמו כיסתה את השפופרת באצבעותיה הארוכות וצרחה משהו בלתי
מובן, הרעש שהיה קודם נפסק. "כן... אני חייבת לסדר פה משהו,
האחים שלי הם כאלה...", "אני יכולה לעזור לך." קטעה אותה רובי,
היא עשתה את זה בכוונה, היא לא ממש רצתה לשמוע מה יש לקלמו
להגיד עם האחים הקטנים שלה, היא רצתה רק שהאחים האלה יפסיקו
לעשות בעיות. "אני יכולה לדבר עם אחד מהם?" היא שאלה וחייכה
חיוך מרושע, "לא כדאי" אמרה קלמו במהירות, "אני צריכה להשתיק
אותם, לא להרוג אותם!" רובי ציחקקה וקלמו עיוותה את פניה,
"תהיו כבר בשקט, נודניקים!" היא צרחה ואמרה, "אני באה, שיסתדרו
לבד".