סליחה,
לא התכוונתי שלא תדע,
לא התכוונתי להסתיר,
אבל אין לי ברירה.
אני חוששת שלעולם לא אספר,
ולך זה לא יפריע,
אבל בי יהיה משהו חסר,
דחף להשמיע,
דחף ליידע אותך.
בהתחלה כעסתי,
בעצם, בהתחלה לקחתי את הצד שלך,
הגנתי עליך ולא הסכמתי לזוז מאותה עמדה של סנגוריה,
אבל אז מאותה אופוריה,
התחלתי קצת לכעוס עליך, שהיית צריך לדעת, לכוון אותי
ולא לנצל את השיפוט המוטעה שלי
ואולי זה הכל היה בתת מודע שלך אבל בכל זאת,
כעסתי ולא הצלחתי להבין אותך
איזה מין יצור, איזו מין דמות נוראה.
עכשיו, אתה מספר לי כמה אני טובה אליך,
כמה אני שווה,
ואני מנסה , באמת מנסה שתבין שאולי יש משהו מעבר לאותה ראיה,
ואתה במעין ציניות - "אולי את באמת בת זונה, אבל אני יודע שאת
לא",
ואני במעין עווית של עין חושבת לעצמי,
איזה מין משפט, אתה כל כך בטוח בעצמך שאתה לא יכול לטעות,
לפחות לא לדעת שאתה טועה,
ואולי בעוד 70 שנה, אם עוד נכיר, אני אספר לך הכל,
מה שלא ידעת, מה שהיה מערער לך את אותה תחושת בטחון והצלחה,
ואולי זאת אשמתך שאתה ככה מסתכן בלסמוך על אנשים שלא מגיע
להם,
חבל לי שאני לא יכולה לשפוך הכל בפניך, ואולי זה לא כל כך
נורא,
אבל איני יכולה לספר,
אין לי ברירה,
סליחה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.