להוריד את הכנף במכה, לפתל, להרים, להביא למקום. להוריד את
הכנף במכה, לפתל, להרים, להביא למקום. להוריד את הכנף...
ישו, הפצצה הזאת שוקלת טון לפחות.למה תמיד אני נדפק עם הפצצות
הכי כבדות? מי שמשקיע שוקע, זה מה שאני תמיד אומר. למה היתי
צריך לעוף הכי מהר במבחנים, למה. עכשיו אני סוחב כפול מכולם.
מה זה מצד שמאל, על הדרך?
משאית? אולי סוף סוף אני אפטר מהפצצה המחורבנת הזאת. לצלול,
להנעל...
יובפויומט! טנק. ועוד שלנו. עכשיו אני צריך לעלות חזרה ל-1000
רגל ועוד עם שתי טון על הגב.
כבר שעות שאני מסתובב כאן. ועוד עם הפצצה הכי כבדה. לא מספיק
שיש לי מוח בגודל (ומשקל!) כפול מיונה רגילה, עוד מעמיסים
עלינו פצצות. ועלי? את הכי כבדה. שלוש טון מזוין של ט.נ.ט.
ו"מערכת הנחיה מתוחכמת". איך מיג'ור סמית אמר? "רוג'ר, אנחנו
מאד גאים בך. הצלחת לעוף שלוש קילומטר בפחות מעשר דקות. זה לא
לעוף, זה לטוס! הא! הא! הא!" מיג'ור סמית מאד מעריך את החוש
הומור שלו. אני מניח שמישהו חייב לעשות את זה." אבל עכשיו
ברצינות, רוג'ר. מכיוון שאתה עף הכי מהר, אתה תקח את ה
U.X.3-340 המתבייתת החדשה.
תדע לך שזה כבוד גדול."
כבוד גדול, נכון. אבל למה גם משקל גדול?
אבל בכל זאת, לקחת את ה.U.X החדשה זה באמת כבוד גדול. יופי של
פצצה.
ההבדל בינה לבין הקודמות זה כמו ההבדל ביננו ויוני שלום
רגילות. אתם מבינים, במלחמת וויטנאם, מיג'ור סמית (שהיה עדיין
ליוטננט) והחברים שלו אילפו יונים לשאת מטעני נפץ ולהתרסק על
משאיות אויב. זה לא כל כך הצליח כי היונים ההן לא הצליחו
להבדיל בין משאית אויב למשאית כוחותינו. אז פיתחו אותנו בהנדסה
גנטית. יונים יותר חזקות, יותר מהירות, והעיקר יותר חכמות
(אנחנו יודעים להבחין בין סוגי משאיות) ההבדל מבחינתי הוא
מתחלק לשתים : א. אנחנו לא מתאבדים. אנחנו יקרים מדי. אנחנו
מטילים את הפצצה (ויש פה גם משחק מילים) וחוזרים לשובך, לקבל
משימות חדשות וגרעינים.
ו-ב. כמו שמיג'ור סמית אמר, אנחנו יוני שלום אמיתיות, כי אנחנו
ממש עושים משהו למען השלום.
אבל כרגע, קיבינימאט השלום וכל החברים שלו, אני רוצה הביתה.
אוי, מיג'ור סמית, תאמין לי שאם היתי יודע שמי שעף הכי מהר
מקבל את הפצצה הכי כבדה, לא היתי יוצא מהשובך בכלל. ובטח
ווילבור הבן זונה הזה יושב עכשיו בכיף בשובך ומחסל לי את כל
הגרעינים. החרא הקטן. "חשבתי שזאת משאית זיל..." אלק. לפי
הנתונים שלנו אנחנו אמורים להבדיל ביו סוגי משאיות מגובה 750
רגל, והתחמן הקטן מפיל את הפצצה שלו מגובה 50 רגל על אוהל
מזוין. אוהל! אבל כמו שאני מכיר את המזל של החלאה בסוף יתברר
שזה אוהל מפקדה והמזדיין יקבל עוד עיטור על הכנף.
או, הנה משאית. לצלול, לצלול... שיט, היא שלנו. עכשיו לעלות
מהר לפני שהחיילים יבינו שכל מה שחסר להם בארוחת ערב זה יונה
ממולאת. אותנו שיפרו גנטית, אבל החיילים לא משופרים והם לא
מבדילים בין יונת כוחותינו ליונת אויב.
להוריד כנף, לפתל, להרים. להוריד, לפתל, להרים. להוריד...
פעם היה הרבה יותר קל. פעם כל מה שיוני שלום היו צריכות לסחוב
זה עלי זית. ואני לא מבין למה עברו לפצצות. שאלתי את מיג'ור
סמית, והוא נתן לי הסבר ארוך מאד עם מילים ארוכות ואני עדיין
לא מבין. למה כל כך חשוב שדוקא הצד שלנו ישליט את השלום? שלום
זה שלום, לא? ומזתומרת "אנחנו נלחמים למען שלום צודק"? ומה הצד
השני, נלחם למען שלום מניאק? ואם אנחנו נלחמים למען השלום, והם
נלחמים למען השלום, למה אני צריך להסתובב במעגלים עם שלוש טון
על הגב?
להוריד כנף בכוח, לפתל, להרים. להוריד בכוח...
איזה שטח ריק. כלום אין פה. איפה, איפה הימים היינו ליד
סריאבו. יוצא מהשובך בבוקר, חמש דקות (גג) מוצא משאית, מפיל את
הפצצה, שלום שלום, תודה רבה. חוזר לשובך, מסתלבט כל היום. אבל
פה... פאאאחס.
אני לא ביקשתי את העבודה הזאת. לי מתאים להיות יונת דאר. שעות
יותר נוחות. אבל מיג'ור סמית אמר לנו שיוני שלום זה מקצוע מאד
עתיק ומכובד ואנחנו צריכים להיות גאים בעצמינו. אז אני גאה.
להוריד, לפתל, להרים. להוריד, לפתל, להרים. כוס אמק.