"החיים הם כמו זנב.
קשים, כבדים ותקועים לך בתחת"
-- הרצל ע.
אני מאז שהייתי קטן יצא לי שם של אחד שלא כדאי להתעסק איתו.
אפילו אמא שלי ז"ל, כשהייתה רוצה להעביר אותי ממקום למקום לא
הייתה לוקחת אותי בפה כמו האחרים, למה ידעה שהרצל לא אוהב
שנושכים אותו מאחורה. בטח לא בצוואר.
מי שנותן לי לחיות את החיים שלי ולא מסתבך לי בתוך השפם, אין
לי חשבונות איתו, אבל אם מישהו נכנס לי בתוך העניינים, דיר
בלאק. ודיר בלאק בריבית אם הוא מתעסק עם המשפחה שלי.
אני מאז שהייתי גור יש לי הרבה אחריות על האחים שלי, למה אבא
שלנו התחפף לנו עוד מלפני שהיו לנו שערות על הגוף וגם אמא שלי
לא נשארה יותר מדי זמן למה עוד מלפני שהייתי בר מצווה בא נשר
ולקח אותה לשמיים. תנצב"ה.
נשארתי רק אני לשמור על כל השמונה אחים שלי. והם לא כמוני. הם
כולם כמו שקיות ניילון, עפים ברוח ונתקעים בדברים. אבל אני,
אני דאגתי לכולם. כמה שזה לא היה קשה עד שהגענו למאפיה, אני
שמרתי על כולם.
כשאחי ויקטור נכנס בתוך המלכודת של הגבינה איפה שכל עכבר טמבל
יודע שלא נכנסים, מי הוציא אותו אם לא אני? וכשאחותי מזל נפלה
על המוכה כלבת הזה שכמעט וסיבך אותה במחלה, מי הפיל עליו את
הבלוק אתם חושבים? אני, בטח אני.
רק את סמי איבדתי.
רעל של העירייה. בני זונות.
עד אז היינו מסתובבים בשוק הבדואי, אבל אחרי סמי החלטתי שנעבור
למקום עם יותר איכות חיים. אז הגענו למאפיה.
איך שהגענו קלטתי שזה מקום עשר. החבר'ה הותיקים לא עשו לנו
יותר מדי בעיות וגם אנחנו לא באנו בקטע של אינתיפאדה, והחיים
זרמו להם אחלה.
הקודקודים של המאפיה שמרו על שיגרה בסדר. לא היו עושים לנו
ביקורות פתע וריסוסים וכאלה ואת הרעל תמיד שמו באותו מקום
ובאותו צבע ככה שכולם ידעו לא לגעת. גם אנחנו מהצד שלנו היינו
בסדר. אם היה מגיע איזה עכברוש נגוע, היינו בעצמנו מטיסים אותו
לג'הנום שלא יביא עלינו ועל הלחם את הכולירע. את הקמח היינו
לוקחים תמיד מהשקים התחתונים איפה שגם ככה יש הרבה רטיבות
ובגלל זה לא משתמשים בהם. ואם כבר היינו גונבים כיכר לחם,
היינו לוקחים אותה מהארון של העובדים ולא של היצוא. וגם זה לא
היינו עושים הרבה. ככה כולם היו מרוצים. היה בלאנס.
ואז הגיע השומר החדש. נאצי מאנייק. אלכסיי קוראים אותו. הוא
החליט שהוא עושה כאן פוגרום. הביא לנו שיטות של הק.ג.ב, היה שם
לנו מלכודות עם מסמרים. כאלה שנסגרות לך על השכל עוד מלפני
שאתה מספיק להגיד שמע ישראל. התחיל להיות קשה. כמה עכברושים
אפילו החליטו לעזוב אבל אני חשבתי שזה רק קטע זמני, שיעבור כמה
זמן והוא יירגע או שיפטרו אותו והכל יחזור למסלול הרגיל. אבל
במקום זה הוא הביא עלינו את סטאלין.
סטאלין זה היה הכלב שלו, לברדור חרא שהיה מסתובב לנו ליד
המחילות ומזיל עלינו ריר כאילו שאנחנו איזה דוגלי. כל היום היה
עושה נביחות בהאוונטה אבל תכלס לא הצליח לתפוס אף אחד למה כולם
ידעו באיזה שעות הוא אוכל ורק אז היינו הולכים לקחת מהשקים.
אני לא לקחתי אותו יותר מדי ברצינות למה כבר הייתה לי פעם איזה
סצנה עם איזה כלב ברחוב שבא אלי ועשה לי גרררר, ואני לא אוהב
שעושים לי גררררר אז עשיתי לו איקס בתוך העיגול של העין שיידע
שהרצל לא פראייר. וגם עם סטאלין הייתי ככה מותח את הגבולות,
נכנס למחילות אחרון בזמן שהוא היה בא לרדוף אחרינו ודופק פוזה
של אחד שלא מי יודע מה מתאמץ.
עכשיו כשאני מסתכל על זה. עשיתי טעות. אני, לא הרבה טעויות
עשיתי בחיים שלי, אבל בקטע הזה לא חשבתי על כל המשמעויות,
ואני, הייתי צריך לחשוב על הכל ולא חשבתי. אם זה היה רק המשחק
שלי מול סטאלין, שום דבר לא היה קורה. אני הרשיתי לעצמי לשחק
את כל המשחקים האלה איתו למה ידעתי שגם אם היה תופס אותי עם
השיניים שלו אני הייתי ככה מוריד לו איזה כוסה והוא היה משחרר
אותי והכל היה נגמר. אבל אני לא שמתי לב מה כל המשחקים שלי
עושים לברוך. איך הוא היה מסתכל עלי ככה עם עיניים מעריצות,
תמיד שואל אותי מתי הוא יוכל לבוא איתי לדפוק מכות בארון של
החלות, וגם במשחקי החתול ועכבר שלי עם סטאלין הוא היה תמיד
מחכה לי בפתח, יענו שאם אני האחרון שנכנס אז הוא האחד לפני
האחרון. עכשיו אני רואה את זה נקי כמו ספונג'ה אבל אז הייתי
יותר מדי עסוק בעצמי ולא קלטתי את הסימנים הקטנים. עד כדי כך
הייתי אטום שהחלטתי לצאת לחופש ולהשאיר את כולם לבד. זה היה
תקופת הייחום ואני רציתי ללכת ולהרביץ איזה הרבעה רצינית באזור
תעשיה הישן. ברוך התחנן לפני שאני אקח אותו. אבל אני לא רציתי
להסתובב עם אף אחד, למה גם ככה עם כל הקרבות והנקבות היה לי
מספיק על הראש ולא רציתי עוד משהו שיעסיק אותי, אז נתתי לכולם
הוראות בטיחות, מה צריך לעשות ומה לא, ולפני זה פוצצתי את
המחילה בקמח ואפילו הבאתי חלה מתוקה ככה שאף אחד מהחמולה לא
ייצטרך לצאת החוצה והלכתי. אני זוכר שהסתכלתי אחורה וראיתי את
האף הרטוב של ברוך בולט החוצה ומאחוריו, בחושך, את העיניים
שלו, נוצצות.
תכננתי לחזור אחרי שלושה ימים, אבל הלך לי כזה טוב וכל כך
נהניתי שחזרתי רק ביום החמישי.
כבר כשהייתי בעליה למאפיה קלטתי שמשהו לא בסדר, אף אחד מהאחים
שלי לא חיכה לי בחוץ וכל הבניין נראה סגור כאילו יום כיפור
היום. אני, הלב שלי התחיל להגיד לי דברים לא טובים ובגלל זה
הגברתי את הקצב שלי אפילו שהייתי קרוע לגמרי למה לא ישנתי רגע
בחמישה ימים האלה. מזל, אחותי, חיכתה לי ליד המחילה לבד. האף
שלה היה יבש והעיניים שלה אדומות ועוד לפני שהספקתי לפתוח את
הפה ולשאול "מה קרה?" היא אמרה לי שברוך מת.
אני, העולם שלי נהיה שחור ברגע. אני זוכר שעוד מילמלתי ככה
"למה? איך?" והיא המשיכה לספר שאחרי ארבעה ימים נגמרה החלה
ובקושי נשאר קמח וברוך אמר שהוא יילך להביא ושכולם אמרו לו
שהרצל אמר שלא לצאת מהמחילה אבל הוא אמר שיסמכו עליו ושגם הוא
יכול לעשות את מה שהרצל עושה ואז הוא יצא החוצה והלך ישר לארון
של החלות, וסטאלין חיכה לו שמה ועמד בינו ובין המחילות ככה שלא
היה לו לאן לברוח עד שהוא נאלץ לעלות על המכונה של הבצק שאסור
אף פעם לעלות עליה ואז סטאלין קפץ עליו והוא החליק ונפל
לבפנים.
אני, הרגליים שלי רעדו מהצער והכובד של מה שהיא אמרה לי אבל לא
הספקתי בכלל להתאושש ופתאום מגיע שלום מהחמולה המערבית ואומר
לי שיש לו חדשות רעות. ואני חושב לעצמי מה כבר עוד יכול להיות
ואז הוא מספר לי שהיום הם מצאו בתוך הפח כיכר לחם שהמאפיה זרקה
ובפנים הם מצאו את הגופה של ברוך.
זהו. אחרי ששמעתי את זה, העולם שלי נהיה חשוך כמו הפסקת חשמל
ואני לא ידעתי מה קורה איתי ומזל שמזל ושלום החזיקו אותי שאני
לא אפול.
על סמי בקושי הספקתי להתגבר ועכשיו ברוך?
ולמה דווקא ברוך? נכון שהוא רצה להיות גיבור אבל באורסול לא
היה עכברוש יותר נשמה ממנו בכל העולם. אפילו כשהיה הולך וגונב
מהשקים לא היה קורע אותם באמצע כמוני אלא פותח אותם מהתפרים
שבצד בשביל שיהיה נוח יותר לסגור אותם, והוא מת? ועוד איך? נפל
בתוך המכונת בצק ואפו אותו כמו נקניקיה בתוך התנור?
הלב שלי נשבר לאלף חתיכות קטנות שהתפזרו לי בכל הגוף ואחר כך
כל החתיכות דם האלה עלו לי לתוך המוח וכמעט עפו לי מתוך
האוזניים. כל העייפות של החמישה ימים שלי כאילו נעלמה לגמרי
ואני רצתי החוצה מהמחילה וצעקתי "סטאליןןןןןן!!!!". הצרחה שלי
העירה אותו מהמנוחת עשר שלו ואיך שהוא קלט אותי, התחיל לרוץ
בכיוון שלי. אני איך שראיתי שאחרי כל מה שהוא עשה עוד הוא ישן
לו כאילו כלום, חטפתי עוד יותר חופה ורצתי ישר אליו. אני מתאר
לעצמי שהוא חשב שאני אברח או אתרחק כמו תמיד, אבל אני הראש שלי
היה במקום אחר. אני כבר מזמן למדתי שלא הגודל של הגוף קובע אלא
רק הגודל של הרצון. ומי שהולך עד הסוף יכול לקחת כל אחד, אפילו
אם הוא לברדור ענק שגדול ממך פי שמונה.
הלכתי לו ישר על הצוואר. בדיוק בגורגורת, איפה שכלב יכול להגיע
רק עם הרגליים האחוריות. אבל כשהוא בלחץ הוא לא חושב על זה
ואני עשיתי לו לחץ כבד על הוריד שמה ותקעתי את השיניים שלי חזק
בפנים עד שכל הדם שלו עף החוצה מהצוואר והשפריץ לי על הפנים
ונכנס לי לנחיריים אבל אני לא עזבתי אותו.
סטאלין הזה, שאני כבר מזמן קלטתי עליו שחוץ מגודל אין עליו
כלום, התחיל לייבב ולנסות להעיף אותי, אבל אני הייתי דבוק חזק
עם הציפורניים וגם ישבתי לו על המיתרי קול ככה שבקושי יצאה לו
יבבה. וכל מה שנשאר לו לעשות זה להזיז את הראש לפה ולשם ולקפוץ
ככה כמו צפרדע בזמן שאני מוצץ לו את הדם. לאט, לאט נגמר לו
הכוח ואחרי כמה זמן הוא איבד את ההכרה ונפל. לא בדקתי אם הוא
מת לפני שירדתי לו מהצוואר אבל אחרי כל הדם הזה, אפילו קמיע של
הבאבא סאלי לא היה עוזר לו.  עליתי על הגופה הענקית שלו וירקתי
למאנייק בתוך העיניים המתות שלו. "זה בשביל ברוך, יה זבל"
סיננתי דרך השיניים.
רק אז שמתי לב שממזמן כל העכברושים יצאו מהמחילות שלהם והסתכלו
בכל העסק ועכשיו הם עמדו מסביב במעגל גדול, גדולים וקטנים,
נקבות וזכרים, אפורים ושחורים וכולם צעקו בקצב "מלך! מלך!
מלך!".
בכל זמן אחר בטח הייתי נשאר שם עוד קצת ודופק עוד פוזה בשביל
לחזק את האפקט אבל באותו רגע זה לא עניין אותי. אני ירדתי
מהגופה של סטאלין וניגבתי את הפנים המלאות בדם שלי בזמן שהלכתי
ככה ישר מול כולם למחילה שלי. שימחאו כפיים. שיספרו את הסיפור.
שיגידו שזה היה יום גדול לעם שלנו. אבל אני ידעתי שמאותו יום
והלאה בכל פעם שאני אסתכל אל החור השחור של המחילה, יסתכלו עלי
משמה העיניים הנוצצות והמאוכזבות של האח שלי ברוך.