חלק 1 - באמצע הדרך

זו הפעם הראשונה שאני מצליח לחשוב בצלילות...

תארו לכם תמונה. אני מרחף באוויר, ממש כמו בסיפורים, כשמתחתיי
אני רואה דמות מוטלת על הרצפה.
יש אור מסביבה, משהו שלא ראיתי אף פעם, אור שהולך ודועך, זו
ההילה שלי, אני חושב לעצמי בזלזול, אני אדם רציונלי בד"כ אבל
הכל נראה לי טבעי כל כך.
"הוא יהיה בסדר" ,הם צעקו לאוויר. מאיפה לעזאזל הם יודעים, אני
תוהה, אבל אם הם אומרים, הם בטח יודעים יותר טוב ממני.
מזל שהייתי נרקיסיסט מראות לא קטן בחיי ולכן הזיהוי היה
מיידי,הדמות שראיתי הייתה זהה לדמות שראיתי במראה בכל יום במשך
חיי.
נרקיסיזם היא אכן תופעה מטרידה. אחרי כמה זמן אתה מפסיק לאהוב
את הדמות במראה. אתה מסתכל עליה ורק מקבל צמרמורת בגב.
"זה באמת אני?" אתה שואל את עצמך בהרמוניה ווקלית עם הדמות
במראה... כנראה שכן הדמות עונה לך בהתאמה למחשבות שלך.

עכשיו שקט. צלול.עכשיו אני סופסוף רגוע. אני לא מחפש מסביב.
אני לא טרוד. אם הייתי צריך לתאר את המוח שלי הוא תמיד היה כמו
מחשב שהעמיסו עליו יותר מידי. מחכה לקצר. מחכה למות ממנת יתר
של נתונים שהוכנסו אליו בשאיפה שאולי יביא תוצאה אבל בידיעה
מוחלטת שגם הפעם הוא לא יצליח. אף אחד אף פעם לא הבין למה תמיד
התעקשתי על דברים לא חשובים. קו המחשבה שלי לא תאם את ההיגיון
הבריא. ההיגיון שלי לא תאם את קו המחשבה של כולם. מחשבות, לא
ברורות, מפותלות, נטולות תכלית. נטולות פתרון.
אבל עכשיו... עכשיו אני חושב בצלילות.אלו אותם מחשבות משתקות
שמנעו ממני לראות את התהום מצד שמאל. זה והערפל, הערפל על
הכביש יחד עם הערפל המחשבתי. על הדמות המעוותת  אני רואה עכשיו
הפרמדיקים רוכנים ומבצעים כל מיני פעולות שמזכירות לי פעולות
החייאה. "איזה פעולות החייאה?" אני לוחש לעצמי, "אני מרגיש ממש
חי", אבל תוך כדי גם חש צריבה חזקה בבטן. בבטן? היא הרי שם,
למטה, מטופלת ע"י 30 איש שמתפללים שאני עוד אקום מחייך וינופף
לכולם.
אני מגזים. אף פעם לא האמנתי באנשים אז למה שאני אתחיל עכשיו?

חלק 2 - מטמורפוזה

זהו, אני מרגיש את עצמי נמשך למטה, אוטוטו מתלכד עם הגוף ששוכב
שם, מפרפר ממכות חשמל והנשמות לא סימפטיות מפה לפה.
"אתה חוזר חביבי", הקול היה לא ברור כל כך אבל ברור היה לי מי
זה.
אני מתחיל להיזכר במשהו, אני זוכר טוב את מעוף המכונית מעבר
לכביש ואותי נזרק החוצה בדיוק שנייה לפני שירדה מהכביש.
אני גם זוכר לא רע את ההרגשה החדשה שלא חשתי אף פעם לפני.
אני מניח שזה מה שמרגיש נוסע במטוס נוסעים שנייה לפני שהוא
מתרסק לקרקע, הוא רואה את הסוף. "מה? מה זאת אומרת טעות? אני
לא טועה אף פעם..."
בטח שהוא טעה, אני כבר זוכר יותר טוב את הפרטים... היה אפשר
להתחמק מהעניין הזה... היה מקום לתמרן.

באותו ערב קודמתי בעבודה, לא משהו רציני, פרויקט שעשיתי בסדר
בשילוב של משרה שהתפנתה הפכו אותי לממונה על מחלקת חשבונות.
"ממונה על מחלקת חשבונות... וואו, אחי אתה תותח!" חשבתי לעצמי
בבוז לא קטן. בדרך החוצה מהמשרד כבר היו לי דמעות בעיניים.
זה לא יכול להיות. משהו כאן חסר לי. בטוח שבתכנון שלי היה פה
משהו גדול יותר. כל הדרך באוטו ניסיתי להבין את המערכת, איך
הכל עובד, מי אחראי,מי שם אותו אחראי ולמה הבן זונה טעה
ככה.מה, הוא לא הקשיב בשעורי פסיכואנליזה שלו? בשיעורי
אנטומיה? או אולי בשעורי כימיה הוא נרדם... משהו כאן לא עובד
כמו שצריך או אצלי או מסביב.
הזיכרון ממש ברור עכשיו. הוא גם כבר הבין את הטעות שלו. אני
ממש מרגיש את זה. אני גם רואה את הקהל למטה הם מתחילים להתפזר,
חלקם בוכים, חלקם לא מאמינים. אני פשוט לא אוהב אותנו, אנשים
זאת אומרת. כל כך הרבה ציניות רגע אחד וכל כך הרבה רחמים
עצמיים רגע אחר. מה אכפת להם מה קרה לדמות, הם הרי לא באמת
מכירים אותה העיקר שהם בוכים. הם בוכים על מזלם הרע שהיו
צריכים לראות את זה...
"אני מצטער, טעות שלי, היה לנו בלבול במערכת, זה קורה לפעמים.
לפעמים פשוט לא מעבירים לי את הטפסים הנכונים ואז אני מחזיר את
הבנאדם הלא נכון... אתה אבי לא? אבי ישראלי...כתוב לי פה שאתה
אמור ל..."

חלק 3 - רקוויאם לתזזית

שקט.
כל המחשבות והזיכרונות שלי מכל החיים מתרכזים לשלושה פריימים.
פריים ראשון - מגלה את השוליים מתחת לגלגלים בתוך הערפל הכבד.
פריים שני - מתחיל לסובב את ההגה חזרה לכיוון הכביש.
פריים שלישי... בפריים השלישי אני מציץ החוצה ורואה את התהום.
הארה. הכל ברור. ההגה נמשך אחרי הידיים. האף של האוטו אחרי
ההגה.היה מעקה בטחון. לא הצלחתי להישאר בתוך האוטו שנשרף
בואדי. עפתי מהחלון. קיבינימאט, אז כן יש הפתעות בחיים. וואלה
לזה לא ציפיתי, סחתיין. הוא הבין את זה עכשיו, זה לא היה כתוב
לו במסמכים. "כל אחד יכול לעשות טעות כזאת. אני מתקן, רק
שנייה..." הוא רומז לי. "אל תתנצל יא חתיכת אפס" אני צועק
עליו. "מזמן כבר היו צריכים להוציא אותך לפנסיה מוקדמת. הניסוי
הזה שלך אחרי הקופים, לתת מודעות עצמית,זה פשוט  לא עבד, והיית
צריך לחתוך את זה יותר מוקדם.יש יותר מידי פאקים במערכת!"

שוב שקט.
"זמן הפטירה 12:48, יאללה חבר'ה תעזבו, אני אומר לכם חייבים
לסגור את הכביש הזה".