חדווה עדיין גרה עם ההורים בנווה-שאנן. כל החברים שלה, אחרי
הצבא והאוניברסיטה עברו לכל מיני מצפים בגליל, והיא, שאחרי
שהפקידה הצעירה בבקו"ם החתימה לה את הטופס האחרון ואמרה בחיוך
מלוקק "זהו, את משוחררת", בקושי הצליחה למצוא מאיפה יוצא
האוטובוס האחרון לחיפה, הגיעה לבסוף, ולא יצאה מהשכונה שלה
יותר. תמיד פחדה ללכת לאיבוד במקום הומה אנשים וזה היה עוד
לפני אימת הפיגועים. חדווה לא יוצאת בדרך כלל משלושת הרחובות
שמקיפים את ביתה.
ערב פסח, היא בחדר שלה, שקירותיו מכוסים פוסטרים שנשארו שם עוד
מסוף שנות השמונים, כשהיא הייתה בבית הספר והתעניינה בעולם
מוזיקת הפופ ובפטריק סווייזי. אפשר לשמוע את תפילת שלושה רגלים
מבית הכנסת הסמוך. איך אני אצליח להתעורר בלי הקולות של התפילה
בבוקר, חדווה חושבת. איך אני יכולה בכלל לחשוב על לעזוב את
הבית עכשיו.
חדווה הולכת לשירותים. מתיישבת על האסלה. פלחי ישבנה מתמתחים
כשזרם דק של שתן נוזל בין ירכיה. היא מביטה במרחק בין הרגליים
הפסוקות שלה, מרחק שהולך ומצטמצם עם השנים. חדווה מרגישה שמנה.
חדווה מרגישה מכוערת. חדווה רוצה שהחיים שלה ילכו לאנשהו.
המים יורדים ומכסה האסלה חוזר מעלה, למקומו הטבעי (בבית יש
חדווה מסכנה, אימא כנועה, ואבא עובד ברפא"ל שזה אומר שהכל מגיע
לו). חדווה מתבוננת במראה.

[את כבר אישה, חדווה. את בת שלושים עוד מעט. כבר שנה ושלושה
חודשים לא הזדיינת. את היחידה שרואה את הירכיים השמנות שלך,
ושתן צהוב זה כל מה שזורם ביניהן. אין לך אומץ ללכת לים, או
אפילו להגיע למרכז הכרמל ולאכול גלידה. את שום דבר ממה שחלמת
עליו כשהיית ילדה. את אפס. אפס מאופס.]

חדווה מביטה בדמות שנשקפת מולה במראה. אף אחד אחר לא הסתכל לה
בעיניים כבר הרבה זמן. חדווה מחליטה לעשות מעשה.
דבר ראשון, חדווה מביאה שקית גדולה ותולשת מהקיר את כל
הפוסטרים לתוכה. אחר כך חדווה מחטטת בארון של אימא ומוצאת שמלה
שלא נלבשה, כנראה, מאז שאימא של חדווה התחתנה עם אבא של חדווה
ואיבדה כל צל של נשיות- חום וכתום, ארוך, מחשוף יפה. זה כל מה
שחדווה צריכה עכשיו. ערב פסח. חדווה שוב נכנסת למקלחת, הפעם לא
כדי לשנוא את עצמה, אלא כדי להוכיח.
אחרי חצי שעה יוצאת חדווה מהמקלחת והיא אדם אחר, כמעט.
המתפללים כבר עזבו את בית הכנסת, שבים אל משפחותיהם וצלחת הסדר
שלהם, וחדווה, יפה כפי שלא הייתה מאז חזרה באותו היום מהצבא
בפעם האחרונה, ולבשה את הטריינינג שלא סרו מעליה. חדווה יוצאת
מהבית ומסתובבת ברחוב הריק, הערב- חגי. חדווה רואה ספסל. חדווה
יושבת על הספסל. חדווה רוצה לעשות מעשה נועז, חד פעמי, אז היא
הולכת עד מרכז זיו וקונה לעצמה קופסת סיגריות מהמכונה,  למרות
שהיא בכלל לא מעשנת (ניסתה פעם אחת, לקראת סוף הצבא, והשתעלה
נורא. אחר כך חגית סער צחקה עליה נורא, אז היא לא ניסתה שוב).
מנסה להצית אחת, בגמלוניות. מתיישבת על ספסל.

[חדווה, חדווה, החיים שלך עצובים, חדווה חדווה.
את בחורה בת שלושים, חדווה חדווה, את לבושה כמו פרוצה,
חדווה,
את כל כך לבד, חדווה, כל כך מגוחכת ככה,
בערב חג, ושמלה, וסיגריה, ולבד.]

גרשון בן עשרים ושבע והוא לומד בטכניון הנדסת חשמל כי אימא
אמרה שזאת עבודה טובה, ושרק ככה הוא יצליח למצוא לעצמו אישה
טובה. גרשון בתול, אבל זה לא כל כך מפריע לו כי אין לו חברים
שיצחקו עליו כי הוא לא מזיין.
גרשון גדל בפתח תקווה, בתקופה בה כל מי שגדל בפתח תקווה הכיר
את תל אביב הרבה יותר טוב. אבל גרשון לא מכיר את תל אביב כל
כך. בעצם, גם בפתח תקווה הוא לא מבין הרבה.
עכשיו ערב חג, אבל ההורים של גרשון בטוסקנה (הם בגיל כזה, שבו
נוסעים לטוסקנה), וגרשון נשאר לבד- לבד במעונות האפלים, כי
לכולם יש משפחה וכולם מתרכזים סביב שולחנות מוארים ואוכלים,
ושותים יין, ושמחים כי הם ביחד. גרשון מרגיש רע, ובודד, כפי
שלא הרגיש מעולם. הוא נזכר שקרא פעם שאחוז ההתאבדויות
בארצות-הברית סביב חג ההודיה, הוא הגבוה ביותר במשך כל השנה,
כי זה הזמן שבו אנשים מבינים עד כמה שרופים הם הגשרים שהותירו
מאחוריהם, עד שאף אחד כבר לא רוצה להודות להם, או משהו כזה.
גרשון נושם ונושף ונושם ונושף, אבל זה לא נראה כאילו זה הולך
לשום מקום. הוא קם ממיטת היחיד שלו והולך לזיו, כי זה מה שיש
לעשות כשאתה בן עשרים ושבע וערב חג וההורים שלך בטוסקנה.
גרשון הולך והולך, ועובר כבר את תחנת האוטובוס המיותמת ברחוב
קומוי. סביב יש חלונות מוארים וריחות של מאכלים מהבילים. גרשון
רעב, אבל אין לו כסף לאוכל, ובמילא הכל סגור.
על ספסל בזיו גרשון רואה בחורה לבושה כמו פרוצה, מעשנת סיגריה.
הבחורה הזאת מעניינת אותו, והוא תוהה מה מביא אותה לשבת לבד,
בערב פסח, על ספסל בזיו. האישה מעשנת בגמלוניות, שקצת שובה את
ליבו התם של גרשון, אבל הוא מניח לזה לעבור, יודע שחבל לנסות
במילא. חוצה את הכביש, מתיישב על ספסל, ומגניב מבטים לעבר הזאת
באדום וכתום בצד השני של הכביש. משחק עם האצבעות שלו. משלב
אותן זו בזו כשתי וערב. הולך לקנות סיגריות כי אין לו שום דבר
אחר לעשות. חוץ מזה, זה גם מרדים את הרעב.

ההורים של חדווה, בינתיים, לא מבינים לאן האפרוחית שלהם נעלמה.
הם לא רגילים שהיא יוצאת, בטח לא כשהיא מותירה מאחוריה ענן של
אוויר מבושם. מושכים בכתפיהם. ילדה גדולה, אולי גם תמצא סוף
סוף חתן. מלשבת בבית לא מוצאים. אבל למה בערב חג?

חדווה עישנה  כבר הרבה סיגריות, ועכשיו היא כוססת את ציפורניה.
הסיגריות הקהו את חוש הטעם שלה, וגם בלמו את תאבונה, ועכשיו
בכלל לא מתחשק לה לחזור לארוחת החג. בצד השני של הכביש יושב
עכשיו בחור ממושקף, נמוך ורזה, שנועץ בה מבטים ומקפל את
אצבעותיו בצורה משונה.  לפחות הוא מסתכל. אולי המחשוף גדול מדי
בכל זאת. הוא בטח חושב שאני פרוצה. פרוצה זקנה ושמנה. זה
מגעיל. אני פשוט אלך הביתה ולא אצא יותר שוב, אף פעם.
קמה. מרגישה שבזבזה זמן. מתחילה ללכת. מהר מאוד מתחילה לרוץ.
כשחדווה רצה אין בה שום חן. שמלתה מתנופפת, כבלויה, מאחוריה.
ישבניה מפרכסים, מעלה, מטה, ושוקיה כמעט ומתפוקקים במאמץ.
גרשון רואה וקם.
קם ומתחיל ללכת אחרי מי שמראה הרבה, ונראית עצובה ובודדה לפחות
כמוהו. ישבניה רוטטים, אבל זה מעלה בו כמיהה כמו נעלמת, שנמחצה
תחת עול כבד של זיכרונות מכאיבים ובתולין. הוא לא רץ. הוא
מכופף ברכיים זעירות ופריכות והולך במהירות מפתיעה אחרי
הדולציניאה שלו, במעלה רחוב קומוי.
חדווה רואה שהבחור הקטן קם גם הוא, ומגבירה את קצב פרכוסי
ריצתה. האורות בחלונות נראים בהירים ומזמינים יותר ויותר, אבל
לא בשבילה. היא לא רוצה לחזור הביתה, אבל כוחות שמעבר לשליטתה
גוררים אותה לעברו. כבר שנים לא התרחקת ככה מהבית. הבחור
מאחוריך נראה כמו פסיכופת מסוכן.
גרשון מבין, וקצב הליכתו הולך ומדרדר. בערך במהירות דומה צונח
ליבו, שהתרגש בדקות הספורות הן יותר מאשר סך כל ההתרגשויות
בעשר השנים האחרונות גם יחד, הישר אל הקרקע. גרשון רומס את הלב
בבטישות קבועות באספלט, כורע ברך, מביט בירח המלא, ומחליט,
בפעם הראשונה בחייו, למות.

חדווה רואה שהבחור כבר לא עוקב, ומרגישה בזויה, לא ראויה לשום
מרדף (ככה מרגישים כשחושבים שהאויב נושף בעורפך, ובעצם זו רק
הרוח). חבל שיצאתי בכלל מהמאורה שלי, היא חושבת לעצמה. הירכיים
השמנות שלי לא מיועדות לאף אחד, אף פעם. רצף של אומללות וצער.
ובסוף פשוט למות, לבד. אולי גם בערב פסח.
חדווה רצה הביתה, מסירה במהירות את השמלה המפורכסת, הלא טבעית,
מעל גופה. מורחת את האיפור הזול שנקנה לפני הרבה שנים ואכזבות,
מתחפרת במיטה על מנת שלא לצאת שוב. היא בוכה קצת, מכפרת בכך על
שהתחפשה, ויצאה, וניסתה, ונרדמת.
בחלומה היא רואה גרשון לבן וחיוור, משפץ בית עשוי זכוכית כולו.
גרשון מבחין בה, מנופף לה בידיו, שתבוא לגור איתו בבית
הזכוכית, למען יהיו מאושרים יחד לעולמים. היא מסרבת, במרירות
ועוקצנות, ומעשנת סיגריות תוך כדי סירוב.
וגרשון, שנגמלה החלטה בליבו, חוזר לביתו האפל שבמעונות. אוטם
היטב את החלונות הנשקפים לרחוב אד"ם הכהן (חלונותיו מוארים),
שם פיסת ניר טואלט רטוב בקוף המנעול, וסמרטוט רטוב מתחת לדלת.
לאחר מכן הוא פותח את הגז, אך לא מבעיר את הכירה. נשכב הוא
במיטת הרווקים שלו, וממתין למוות שיבוא.

[עכשיו, גרשון, הגיעה עת לספור כבשים. כמו שאימא למדה אותך
כשהיית קטן. ספור עד שתירדם. אחת, שתיים, שלוש, ארבע. כבשים
צחורות, יפות, תמימות. ככה גם אתה יכול. אימא לימדה אותך הרבה
דברים, וכשהיית פוחד מהשינה הכבשים היו מנחמות אותך בדרך
לממלכת החלומות. עכשיו שן, גרשון, אימא הייתה אומרת. שן ואל
תקום עכשיו. הכבשים ילוו אותך אל ממלכת החלומות].

כעבור כמחצית השעה הוא חש חי מתמיד, ולכן הוא קם, יוצא את בית
האפסות שלו וחוזר לשוטט ברחובות. הוא פוסע לאיטו על הכביש
שעולה מהבריכה. מעבר לואדי הוא רואה חלון גדול ומואר. המשפחה
שבבית ממול נמצאת בעיצומה של ארוחת הסדר. הוא רואה יין נמזג
ואדים מהבילים מעל מגשי מזון. רעב מתעורר בו שוב. הוא חושב על
הוריו, שוודאי אוכלים עכשיו ארוחת ערב מוקדמת בטוסקנה. הם
חסרים לו, ההורים שלו. פתאום מרגיש צורך להתקרב אליהם. מעכשיו
תתקשר יותר, תמצא לעצמך כלה כדי לשמח אותם. הבחורה מהספסל, עם
השמלה והסיגריות, כמו נעלמה מראשו של גרשון. מחשבות טובות
חיממו את ליבו ומילאו את בטנו. בלי אזהרה מוקדמת  נחתו גרשון
והחלטותיו הרות הגורל  על האספלט הקר, הערב - חגי. רכב סובארו
פשוט, בו משפחה שלמה ממצפה אביב שבאה לחגוג את חג הפסח עם סבתא
מחיפה, אך הגיעה באיחור, הביא למותם בטרם עת.