השמים מעליי נפרשים ומטפטפים לי גשם והטיפות שעליי הן זולגות
שוות יותר מכסף. המים את גופי עוטפים, את נשמתי אט אט מלטפים
ומטהרים ואת מוחי בשבי סוחפים. אני הולכת - לא יודעת לאן,
מסתכלת לכל עבר שלא יהיה מסוכן והשמש מעל יוקדת ובחוץ הכל
דומם, הס, שקט ומבטים מכל עבר עליי מסתכלים ובראי אני לא רואה
פנים ועל המדרכה מי אחריי עוקב, זה הצל שלי הוא ולא אחר לכל
מקום הוא אתי, עקב לצד אגודל הולך לצדי לרגע אחד לא מניח לי.
מעביר לי מסרים של אהבה, שולח לי אותות של עצב, אבל הוא נעלם
לעת ערב - מתאדה, הוא טורח להזכיר לי שאני אף פעם לא לבד גם
כשהלב נגה וכל יום הוא שב ומתחדש עם האור והצל מרגיש חופשי -
דרור כמו צפור והוא מעיד על הזמן שלא נסוג לאחור. הצל זו אני
בדמות, הצל הזה רוצה לחיות ולא למות. הצל הזה הוא תזכורת
תמידית לבדידות. הוא נשקף ממני בעדנה, הצל הזה הוא שלי והוא צל
של אהבה.