ארזתי תיק, הלכתי למילואים,
באתי לשמור על אסירים ערבים.
בכניסה לבסיס ש.ג. אתיופי אותי מעכב,
אני שואל אותו למה הוא בלי נשק ואותי הוא עוזב.
עולה מול כולם לבדיקות בקשר,
לוודא שהם מבצעים את המשימה הלאומית;
אך את תשובותיהם קשה לי לפענח,
כי מה לעשות - אני לא דובר רוסית.
מעודד את מכבי במשחק ולא מבין,
למה ההוא מימיני את פני מלבין;
האסימון נופל לאחר כמה רגעים,
ואני מבין שהוא בכלל אוהד את הליטאים...
מתקשר הביתה ושומע את אשתי צרודה -
מסתבר שהתאילנדים לא מתקתקים עבודה.
אנחנו מתלבטים ותוהים מה עכשיו עושים,
כנראה שנביא במקומם פועלים רומנים.
נוהג צפונה יותר משעה,
מרים את עיני ומביט במראה.
משמאל אותי עוקפת מכונית,
ועליה דגלי ישראל וארצות הברית.
ואני תוהה, לכל הרוחות והשדים,
איפה, איפה הם כל הישראלים?
היכן יפי הבלורית והתואר מהשירים,
איה הם אותם הישראלים היפים?  
האם העולים והזרים הם אלה שעובדים,
ואנו הישראלים יודעים רק לגרד ת'ביצים?
כיצד מעם סגולה וגוי קדוש,
הפכנו להיות אנשים עצלים ועם כה נדוש?
לפתע המכונית שלפני כבר יותר מדי קרובה,
אבל אני רואה את הסטיקר ונותן חיוך - כי הכל לטובה.
.