לקחתי את הסיפור דו"ח מצב וקצת שיניתי את הסוף עקב מחשבות
שעלו בראשי בזמן האחרון.
וגם a little pay back לאמא שלי
(היצירה המקורית בארכיון האישי שלי)
אשמח לקבל תגובות, מעטפות נפץ יתקבלו בברכה.

היא בהתה בתקרה כאילו רוצה להגיד משהו אבל נגמרו לה המילים, או
שאולי לא נגמרו אולי יש לה הרבה מה לומר אבל היא לא תגיד כלום
עכשיו היא תעשה דווקא היא תעשה הכל כדי לגרום להם לסבל
וייסורים, אולי כך ירגישו משהו ממה שהיא הרגישה בשנים
האחרונות, אולי סוף סוף יקלטו את חומרת הבעיה. כמובן שהיא יכלה
לנקוף אמצעים דראסטיים יותר לצעוק עליהם כמו שהאחרת עשתה לשלוף
סכין מהמגירה ולהתחיל לחתוך, אך היא בחרה בדרך השלווה יותר, אי
זמינות נפשית זמנית, אולי בעצם תמידית. עד שיקלטו או אולי קצת
יותר , כשיהיה לא את האומץ לשנות משהו. בינתיים זה כיף היה לה
סתם לבהות בתיקרה לחקור כל סדק וסדק לעומק, לאט לאט זה הפסיק
להיות כיף כי אי אפשר סתם לשכב על הגב בלי לחשוב כלום היא
ניסתה אבל לא הצליחה המחשבות באות בכל זאת. היא קיוותה שילכו
אבל ידעה שהמחשבות לא נוהגות ללכת כי הרי הן אוהבות חברה הן
אוהבות להטריד ולהרגיז לייסר לאמלל. היא ידעה שאם אי פעם מישהו
יחקור את המחשבות שלה הוא יזדעזע ויעדיף לאשפז אותה במקום
לראות אותה עוד פעם אחת, לכך בכל כוחה ניסתה לדבר בנימוס אל
המחשבות לבקשן לעזוב אך הן בשלהן הן נהנו מתשומת הלב וחוץ מזה
החשיבו את מוחה הקט למזרן הכי נוח שאי פעם נוצר. לכן היא שכבה
שם שעות על גבי שעות מנסה להחליט מה לעשות קודם לחתוך את
הוורידים או לתקוע סכין במוח, בשני המקרים היא תחסל את יעדה
הסופי- הכאב, שגם הוא נהנה רבות מחברתה אך ברצונה כרגע להרוג
קודם כל את הסוררות שנשכבות על מוחה, ללמדן מהו כאב אמיתי.
אבל היא לא רצתה למות, אם כל הכאב והמחשבות שאהבו אותה קצת
יותר מדי היא לא רצתה למות, זה הכל היה משחק אחד גדול. אבל לכל
משחק יש סוף, עוד תוהה היא מה לעשות עם הטורדניות הקטנות, היא
שומעת קול שקורא לה שם מבחוץ מחוץ למתחם הפרטי שלה, מחוץ לבועה
הנראית לא נראית, אותה היא יצרה ביתר של כישרוניות עם שכבות של
חוסר ביטחון עצמי, שנאה עצמית והערכה עצמית מאוד נמוכהוכן
תוספת מחזקת של כמה מערכות יחסים כושלות. בדרך כלל הקולות
שנשמעו מבעד לבועה היו עמומים ולא ברורים אך כעת זה נשמע כאילו
מדבר מישהו ממש קרוב כאילו הוא חדר אחת מחומותיה של הבועה,
ובאמת לאחר שניה הופיעה יד לבנבנה כזאת. היא לא עמדה בפיתוי
ונעצה את שיניה ביד הלבנבנה, הבנאדם ששלח את ידו לתוך הבועה
צרח כמו איזה סיסי. "מצטערת אמא" היא אמרה בשקט מחכה להתקפה של
כעסים צרחות והטפות מוסר. "איי סי אני מזועזעת" הקול של אמה
המשיך להדהד."את יודעת כבר כמה זמן לא ניקית את המקום הזה???
זה נראה כמו בית זונות, את יודעת כמה לא היגייני ובריא
זה?????", "טוב אמא אני אנקה רק תעזבי אותי כבר בשקט", "יש
מישהו שרוצה לדבר איתך אז חשבתי שכדאי שתצאי מהחור הזה כבר, את
כבר ימיים לא יצאת מפה", "אמא אני ממש לא במצברוח לאורחים תראי
לו את היד שלך ותגידי לו שאם הוא לא רוצה משהו דומה על היד שלו
שיסתלק", "אבל איי סי זה אוסקר" "אוסקר-פסיכולוג או אוסקר-מורה
גיטרה?" "פסיכולוג", אז אין לי על מה לדבר איתו, תגידי לו
שילך". "אבל חמודה הוא מודאג מהמצב שלך", "אוי אמא לכי להזדיין
אני רוצה להיות לבד" "אבל המקום הזה מטונף" "לא אכפת לי כיף לי
פה", "לא - את תצאי עכשיו מפה ותתני לפסיכולוג שלך דו"ח מצב".
לאיי סי לא היה יותר כוח לאמא שלה אז היא יצאה החוצה והלכה
לכיוון הדלת שם מצאה את אוסקר עומד ומחכה,"תשמע אוסקר" היא
אמרה-" אין לי ממש כוח לדבר איתך היום, אכפת לך אם אני אדחה את
הדו"ח שלי ליום אחר?" "ממש לא,מה עם יום חמישי בשלוש?" "אין
בעיה". אוסקר הלך. בדרך חזרה לבועה שלה היא ראתה את אמה מקרצפת
כלים ומרקדת בו זמנית."ועוד קוראים לי משוגעת" היא חשבה לעצמה
לפני ששקעה חזרה למקום שבו היא יכולה לחשוב ללא הפרעות, שקעה
חזרה בבועה שלה.