שלש נשים ישבו בגן על ספסל  מאבן, בחצי עיגול סביב ומול
מזרקה.
פני הנשים הופנו אף הן אל המזרקה. שמים לא היו בה רק עלים
יבשים נעו עם כל משב רוח קלה.
הראשונה החזיקה ספר פתוח בידה אבל לא קראה בו.
השלישית הביטה נכחה עיניה קפואות על משהו שנמצא במרחק לא
מזוהה.
האמצעית שפתיה מלמלו בזמזום חרישי מתוך הספרון הקטן בעל הכריכה
השחורה. עליו נצמדו אצבעותיה  בכוח רב עד שהלבינו. לעתים הרימה
ראשה, פנתה ימינה אחר-כך  שמאלה בתנועות חפוזות, כמישהו שחושש
שיפתיעו אותו באמצע מעשה לא מהוגן.
הראשונה, שלחה רגליה קדימה, ישיבתה עשתה רושם יותר של שכיבה
מישיבה. מגפיה היו חומים, נראה בבירור שלא נקנו בחנות יקרה.
לעומתה זו האחרונה נעלה על רגליה הארוכות השלובות זו על-גבי זו
מגפי לכה שחורים, מבריקים, בצידם הימני התנוססה  פיסת עור נחש.
הם עלו הרבה כסף. אין על-כך ויכוח.
זו האמצעית. מגפיה הסתתרו בצילם של שולי מעילה הארוך רק
הסוליות נראו וצדודיתם בצבע שחור אפור מלוכלך. למרות כעורם לא
מן הנמנע שטיבם משובח.
שלושתן היו צנומות באופן בולט לעין.
הראשונה, חבשה כיפה טורקית שכיסתה  את כל שערותיה בצבע זהב
הקצוצות כמעט עד קודקוד.
האמצעית, תלתלים סבוכים הציצו מתחת כובעה  המודרני שתאם את
מעילה.
רעמה אדומה פרצה גלים גלים מתחת לכובעון הגנדרני העשוי מעור,
של השלישית. בשום אופן לא יצלח להגן על ראשו של איש לא מקור
ולא מחום.
את חזה של הראשונה כיסה סוודר גדול בסגנון גברי. מעל מותניה
זרמה חצאית  ארוכה וססגונית.
אל גופה של האחרונה נצמדה חליפת עור בצבע כסף בוהק.
אף אחת מהן לא השגיחה בחברתה אף-על-פי שישבו כמעט סמוכות זו אל
זו. כמו סדורות לצילום משפחתי.
אנשים באו אנשים הלכו. כלבים השאירו לרגלי ספסל האבן את חותמם,
לאמור הייתי פה. אחרים רדפו זה אחר זו לשם חיזור, ילדים באו
לאסוף את הכדור שהתגלגל לו אל מתחת לספסל.
גם הזמן לא שבת. הצהרים היה לאחר הצהרים, השמש נטתה לשקוע
ולהיעלם  מאחורי אופק הים. אך שלושת הנשים עדיין ישבו על מקומן
כל אחת עטופה בשרעפיה. עם רדת החשיכה פה ושם נדלקו פנסים
גדולים להאיר את רחבי - הגן  המצפה למבקרי הלילה.

האמצעית סגרה את הספר ושיקעה את ידיה בכיס מעילה.
"אני חרדית. יש לי ארבעה ילדים. בעלי תלמיד חכם.
אני אינני רוצה ללדת יותר ילדים אני רוצה שהילדים שלי ילכו
לאוניברסיטה. אני רוצה שהם ילמדו ויביאו תועלת לעצמם ואולי גם
לאחרים. אני רוצה לדעת מה קורה מחוץ לכותלי ביתי. בארץ שלי.
בעולם.
הוא התגבר על ההלם שגרמתי לו בכוח רצון אדיר. שריר לא זע
בפניו. סיים ארוחתו טבל ידיו לקח כובעו ועזב את הבית. באותו
יום, וגם בימים שבאו אחר-כך שתק, ולא התייחס לדברי. הוא קיווה
שכל אשר אמרתי לא היה אלא טירוף רגעי. האמין שאם  לא יגיב,
הכל יתפוגג עם הרוח. בלילות שישי בא עלי בפראות בכוונה לעבר
אותי בכל מחיר. הוא לא ידע שאלה היו הלילות הראשונים בהם גם
אני נהניתי מן ההתייחדות עמו. שתקתי גם אני, רציתי שזה ימשך.
לא הייתי מאוהבת בו כשהתחתנו, זה לא משהו שמתחשבים בו אצלנו.
אבל עם הזמן למדתי לאהוב אותו. הוא איש עדין הוא יפה. וילדיו
יפים וחכמים כמוהו. הוא מתגאה בהם. אבל אני, אני הייתי בשבילו
רק משהי שיולדת לו ומגדלת את ילדיו ומנהלת משק ביתו, ובכך
מעצימה כבודו ומניחה לו להיות איש המסור לאלוהיו.
החודשים חלפו ואני לא נכנסתי להריון. הוא התחיל לשאול שאלות.
שיקרתי  אמרתי זה לא תלוי בי. אבל היה לי קשה. השקר הכביד עלי.
לילה אחד כאשר נדמה היה לי שהוא מתייחס אלי יותר, מאל שותף
למעשה "הפרו ורבו," התוודיתי בפניו. אמרתי לו את האמת.
קשרו לי את החצוצרות לא יהיו לי יותר ילדים.
מאותו לילה, יותר לא בא אל מיטתי. אל הבית הכניס אישה זרה.
בלילות שישי הוא פקד אותה. כעבור תשעה חודשים ילדה לו בן.
בעורמה השתלטה על הילדים שלי. אמרה להם שאני חוטאת נגד אביהם
ונגד אלוקים. אביהם אישר את דברה. רחקו ממני ילדי פוחדים מנקמת
אלוקים. עכשיו אין הם רוצים לדעת ממני. פעם, הייתי ביתם האהובה
של הורי. עכשיו, גם לגביהם איני קיימת עוד. הוצאתי מחוץ
לקהילה. למרות פסיקת בית- הדין, את ילדי איני מורשת  לראות.
זה שנה שאני יושבת בכל רגע פנוי, ואני קוראת וחוקרת את כל ספרי
הקודש. את התנ"ך, את הזוהר תהילים ואת כל המפרשים. ומחפשת את
האלוהים שאפשר שזה יקרה לי.  

אני באה מן התחתית. משכונת הפחונים. שמונה ילדים בבית. אבא
מושפל עד עפר תרתי משמע חסר השכלה. עובד כל עבודה שגופו השדוף
מסוגל לשאת ולמעלה מזה. אימא משחר ילדותנו לימדה אותנו לטפל
האחד בשני. כך גדלנו. ללא ילדות ישר קפצנו להיות אבות ואמהות.
מפני שלשלנו לא היה זמן בשביל כך. עליהם היה להביא לחם הביתה
להאכיל אותנו ולדאוג לכך ששישי ושבת יהיו ימי קודש. עם בגדים
נקיים עם כיפה על הראש וברכה על חלת השבת. כך שמרנו על סבר
אנוש למול העוני המנוון.היו בינינו כאלה שהטבע נהג בהם בחסד
והעניק להם הבנה טובה. אלה גנבו ורימו, על-מנת שלא ינשרו
מבית-הספר. שרתו את בני כיתתם בשביל לזכות בספר בהשאלה כי לנו
לא היה כסף בשביל לקנות אותם. שום קומבינה לא הייתה פסולה אם
בלימודים היה מדובר. כיום יש לי אח קצין משטרה. אחות "אחות."
אח הלומד להיות עובד סוציאלי. האחרים, שלא זכו במתת הם פועלים,
שוליות, אנשי עמל.
אני נחשבת לדובדבן שבקצפת. גולת הכותרת של החלום  המשפחתי של
המצומצמת ושל המורחבת. נשלחתי ללמוד רפואה.
מנהג היה אצלנו כל מי שעבר את סף ביתנו שלשל מטבע כסף אל תוך
כד החימר אשר היה מקומו הקבוע בפינת הסלון. איש-איש סכום שיכול
להרשות לעצמו לוותר עליו. לא, לא! לא על מה שיכול לוותר, על מה
שלא יכול לוותר. אבל וויתר כי הכסף היה קודש לשכר הלימוד שלי.
היינו משפחה מניאקית שרופים על דבר אחד, לעשות הכל על-מנת
להגיע, ולצאת מן המצב שהיינו בו. חושלנו למשפחה מלוכדת.  
בטקס הענקת התואר, משפחתי תפסה שתי שורות וחצי. כאשר עיניהם
אדומות מרוב ניגוב דמעות השמחה. את המגבונים אספו בשקיות
ניילון. לא הייתה משפחה מאושרת יותר בכל הארץ הזאת. השבוע
גמרתי שנה ראשונה של התמחות  חגגנו עד עלות השחר. זה הגיע להם.

לא סיפרתי לאיש  שבתוצאות הבדיקות השנתיות שהן חובה, נאמר שאני
חולה במחלה סופנית.
אז מה את אומרת, את מחפשת את האלוהים? אני שונאת בזבוז זמן. אם
תמצאי אותו, בבקשה ממך, תודיע לי.
שלוש הנשים, המשיכו לשבת שקועות אישה אישה בעומק הגותה. תחושת
היחד נטל מהן את הפחד מפני הגן החשוך שהחל כבר את חיי הלילה
הסודיים שלו.
קולה העמוק הכתפתי של האחרונה נמזג אל תוך רחשי הלילה.
איך נולדו ילדים נודע לי רק בגיל שמונה עשרה. אני מודעת לכך
שזאת תופעה חריגה, ויהיו כאלה שיפקפקו באמיתות דברי. אך אין
לכך חשיבות. כנגד חוסר התמצאותי בנושא "שבינו לבינה" נחשבתי
לבעלת דעה נחרצת ביחס לאלוהים. כולם ידעו שאין לדבר איתי בדבר
קיומו. כי כבר בגיל תשע  הגעתי למסקנה שהוא לא! אך אם היה
קיים, ברור לי באופן מוחלט שאני, בשום אופן, לא הייתי  קיימת
בשבילו.  בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושתים, רבבות בני אדם
הסכימו איתי, שאף להם הוכח באותות ומופתים שאלוהים  הוא אינו
אלא אגדה. מכאן שאין אל מי לבוא בטענות על תסריט חיי אלא אל
עצמי בלבד. אחרי שעברתי את שלטון הנאצים ונשארתי בחיים, רציתי
למצות את החיים עד כמה שניתן. כמעט מיד עם תום המלחמה ואני
עודני בשחר בגרותי עליתי לישראל. רציתי לחיות עם האנשים
הנכונים במקום הנכון. האמנתי ואני עדיין מאמינה שליהודי ישראל
זה המקום ואין בילתו. כאמור עליתי ארצה ישר אל בין זרועותיו של
הקיבוץ. סברתי שאין מסגרת עלי אדמות שנכון יותר להתחיל בו חיים
חדשים. זאת הייתה הטעות הראשונה של שלטוני העצמאי על עצמי.
באותן שנים בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה הקיבוץ לא היה
חממה לטיפוח אינדיבידואליסטים. מה גם שילדי השואה היו בלתי
מובנים "לצברים" הנערצים על כולנו.
הטעות השנייה הייתה, להתפתות לעזוב את הקיבוץ. אך מה לעשות
רציתי לנצל את ההזדמנות  ללמוד, אפשרות שהוצעה לי ללא שכר
לימוד. ללמוד למדתי אבל האם היו הם האנשים הנכונים? אלה שאל
קרבתם השתוקקתי כה? לא, ממש לא. הבדידות אכלה בי בכל פה. הרעב
היה השולט הראשי בחיי. אחרי שנה וחצי של מאמצים קשים ביותר
אירעה לי תאונה ולימודי ירדו לטמיון הפכו לחסרי ערך. החלום
שאהיה אי-פעם רקדנית נמחה. נשארתי כלי ריק, סובבת ללא מטרה בלי
מעש אבודה בלי דעת מה אעשה עם עצמי.
האדם הראשון שפגשתי היה איש ירושלים. נכון בליבו, גדול ברוחו
איש אשכולות. במשך הזמן רחשתי לו חיבה רבה וידידות עמוקה. כאשר
הציע לי נשואים, אמרתי "כן" ללא פקפוקים. וזאת הייתה טעות
נוספת בשורת טעויותיי, כי סברתי שידידות ואהבה הם אותו הדבר.
הייתי בת שמונה-עשרה.
כעבור ארבע שנים התגרשתי. חזרתי שוב אל מסלולי הרגיל - רעב
ולימודים. הפעם נמשכו לימודי שלוש וחצי שנים. שוב בחסדם של
נותני מלגות נאורים. הייתה זאת תקופה טובה ופורייה מלאת תקווה
ביחס לעתיד ומעל לכל אמונה הולכת ומתחזקת. הנה אני בדרך נכונה.

סיימתי לימודי לא עבר הרבה זמן וקיבלתי עבודה. הנה אני במקום
הנכון. כמו עלים של בצל. קליפה אחר קליפה התקלפו ונשרו ממני
הרעב הבדידות הניקור. יהיה בנאלי ככול שתהיה האמרה פרחתי
כשושנה זה הוא תיאור מדויק לאשר קרה לי. יותר ויותר הרשתי
לעצמי להיפתח אל הזולת כאדם, כאישה יפה, וכזאת הייתי. שפעתי
הומור וחיבוב אל עצמי ואל זולתי, כל אשר היה גנוז בתוכי בשנותי
השחונות, פרץ מתוכי. לא עבר זמן רב ונוכחתי שלמרבה הצער שוב
טעיתי. הפעם במינון. השינוי, היה גדול מדי חזק מדי כמו גל
אדיר. במקום לשאת אותי אל הגבהים, גרף אותי עמו וכמעט שקבר
אותי תחתיו. נפגעת מזועזעת מתגובת הסביבה נסוגותי שוב אל
הבדידות.
כמו גנב בצל פינתו הצצתי אל תוך חייהם  של אחרים שתחושת היחד
הייתה מנת חלקם. שהיו חלק בתוך עדר חם ומגונן. הם צחקו הם אהבו
הקימו משפחות ילדו ילדים הם היו שייכים.
ואז יום אחד זה קרה.
מישהו מצא אותי! מישהו שייחלתי לו. תואם נפשי "הפי-אנד" לא?
ממש תשובה חותכת לחיפושים שלכן. אז למה אני יושבת כאן, בלילה
הזה, על ספסל הוידויים הזה, יחד אתכן? האם שוב טעיתי?  
סקרנים? טוב לא אמתח אתכן. אומר זאת בפשטות אני עקרה. אני
טעיתי?!