"סליחה, זו לא הקומה שלך?"
"אהה... כן. תודה, אדוני." הוא ענה לאדם נמוך עם פדחת מבריקה
בחולצת גולף, ויצא מן המעלית.
הרעש תקף את אוזניו. אנשים מדברים, לרוב עם מכשירי הפלאפון
שלהם כי מי מדבר בימינו אם בן אדם אמיתי, ילדים צווחים כי אמא
לא קנתה להם את הצעצוע שרצו, מוזיקה מכל חנות. דווקא היה קר.
זה נדיר שקר בקניון, אפילו בחורף. אולי גם למיזוג נמאס מהרעש
והוא בטח בשביתה עד שיושפרו תנאי העסקתו. הוא צעד קדימה, סורק
את שלטי החנויות. נוצצים מדי, צעקניים מדי עם שמות טיפשים. הוא
ידע מה הוא מחפש, הוא פשוט לא ידע איך מחפשים אותו. בספריה
הספרים מסודרים על המדפים באופן אלפבתי, כאן נראה שהחנויות
נמצאות באי סדר מחושב.
"סליחה, איפה הבית מרקחת?" הוא שאל נערה בחולצה ורודה צעקנית.
"מה?" היא הורידה את האוזניות, "מה שאלת?"
"הבית מרקחת, איפה הוא?"
"אוקיי, זה בצד השני של הקניון."
"תודה." היא לא חיכתה לתודה שלו, היא כבר הלכה. הוא החל לצעוד
לכיוון שאליו היא הצביעה.
כמה אנשים! נאמר שאתה גר בעיירה קטנה, 30000 תושבים. אם בכל
יום תשקיע שעתיים וחצי של חמש דקות שיחה עם שלושים אנשים
חדשים, מעיין "שלום, מה נשמע איך קוראים לך?" יקח לך כמעט שלוש
שנים להכיר את כולם, וגם אז, עד שתכיר את כולם, בטח יהיו עוד
אלף תושבים חדשים.
ובקניון הזה, לערכתו, היו כרגע 500 איש. אבל הוא לא היה טוב
בהערכות שכאלה, ופשוט המשיך לצעוד.
אין צל. בקניון, שבו יש אורות ניאון מכל כיוון, לאנשים אין צל.
גם למזרקה, רעיון דבילי ביותר, לדעתו, לא היה צל. סביר להניח
שמתחת לדלפק של הדוכן מיצים טבעיים יש קצת צל. הוא החליט לקנות
מיץ, למרות שהפירות שהוא מגדל בחצר שלו נראים יותר טוב מאלה
כאן שמזכירים לו את הקערת פירות פלסטיק אצל הדודים.
"אני רוצה מיץ תפוזים בבקשה."
"בדיוק נגמרו לנו התפוזים. תרצה אולי מיץ קיווי?"
"מה?"
"מיץ קיווי." היא הרימה קיווי להראות לו.
"לא תודה. הבית מרקחת שם, נכון?" הוא הצביע לקצה השני של
הקניון.
"כן. יום טוב לך." היא חייכה. חיוך אמיתי, לא כזה של רוכלים.
בימינו זה שווה יותר מכל הפיסות נייר הצבועות שבעולם.
הוא חזר לצעוד לכיוון הבית מרקחת. הוא ניכנס פנימה והלך עד
לקצה, לדלפק רוקחים וחשב תוך כדי למה קוראים לזה בית מרקחת אם
יש בו אגף כל כך קטן של תרופות אמיתיות. בעצם, גם הן לא היו
לגמרי אמיתיות. רעלים כאלה, סטרואידים כאלה. הוא ידע שזה הכל
בסופו של דבר מזיקים, אבל נראה שזה הכרח במקרה שלו. מאוד מצחיק
שמוצרי הטבע, שהיו כולם ארוזים בקופסאות קרטון, ופנים בטח בתוך
בתוך שקיות פלסטיק לא טבעיות ביותר, עם וואקום מאוד לא טבעי
נמצאים ליד הדלפק רוקחים. כנראה מי שכבר חולה מתפתה ביתר קלות
לקנות טבע בקופסת פלסטיק, כדי להרגיש יותר טוב.
"סליחה?" הרוקח לא ענה לא. "סליחה, אדוני?" נראה שכעת הוא תפס
את תשומת ליבו של הרוקח. "יש לי כאן מרשם..." הוא הוציא מהכיס
נייר מצ'וקמק של קופת חולים, ישר אותו והניח מול הרוקח, "...
לשתי קופסאות של פנטאזה."
הרוקח הביט במרשם וניגש לחדר האחורי להביא את התרופה. הוא חזר
עם הקופסאות, שם בשקית עם פתקית ונתן לו אותה. את המרשם זרק
לפח. "תשלם בקופה."
הוא חזר לקופה ומצא אחת כמעט ובלי תור. סכיני גילוח, מסטיקים
ועלונים על אמצעי מניעה היו תלויים ליד הקופה. הוא שילם, ויצא,
מרגיש את השינוי באוויר בין הקניון לבית מרקחת.

אוטובוס אחד והוא היה בבית, נכנס דרך הדלת שהוא לעולם לא נועל
ומניח את השקית במטבח, ליד קופסת תרופות פתוחה. הוא הרים מכסה
מסיר ואכל ממנו כף של אורז, וניגש להוריד את הז'קט בכניסה לחדר
שלו. כאילו שהיו כאן חדרים של מישהו אחר.
התחילה לכאוב לו הבטן. נשימה עמוקה, התמתחות, למרות שזה לא ממש
עזר וחצי חיוך הם מה יעזרו לו, לא תרופות. הוא לקח קלמנטינה
מקערה, קילף ואכל על הרצפה מול מחברת ציור.
ציורים שלה. בשביל המחלה הזאת אין תרופה, שום חומר אנטי דלקתי
שימנע מהמערכת החיסונית של עצמו להשמיד את עצמו, או סטרואידים
שיאיצו את תהליך הריפוי.
היא הייתה אמורה להתקשר. היא תמיד מתקשרת. הגיע הזמן לקחת
כדורים.