המזרח... אח, איזה חלום. חייב לנסוע לשם. חייב. זהו הרי מקור
ההגות, המדעים והטכנולוגיה של העולם המערבי. אקזוטי ומסתורי,
אך בה בעת- כל כך נחשל. השנים האחרונות לא היטיבו עמם, אה? אלה
הם הבריטים הארורים. כך הם פועלים בכל מקום אליו ילכו. זורעים
רק הרס ובורות. ובכן. זהו היעד הבא שלי. שכנוע קל ואקבל את כל
האישורים. אח... המזרח.

13 במאי 1798
יוצאים לדרך. שלוש מאות ושלוש עשרה ספינות. שלושים וחמישה אלף
לוחמים, מאה ושמונים  אנשי משלחת. יחס מוזר? מה זה משנה? אנשים
אלה הינם מטובי המלומדים בצרפת: כימאים, פיזיקאים, מתמטיקאים,
ארכיאולוגים, זואולוגים, בוטנאים, רופאים ובלשנים, כרטוגרפים,
מהנדסים לסוגיהם, ואף אמנים אחדים: ציירים, פסל,
סופרים-פובלציסטים ושחקן תיאטרון בעל שם. נתחיל במצרים -
באלכסנדריה. תאריך היעד לעגינה - 1 ביולי.
שליחות.
ואילו חלומות יש לי בשבילם. אני חסר סבלנות להגיע, ממש מצליח
להרגיש את המחטים בישבן: תשתית, תרבות, ליברליזציה. חירות,
אחווה ושוויון. וגם- פרויקטי בניה מרהיבים: קתדרלות ומבני
מגורים עצומים, סכרים ונמלים, ופרויקט הדגל: תעלה שתחבר את הים
התיכון עם האוקיינוס ההודי דרך מצר סואץ. הם חושבים שזה בלתי
אפשרי, אבל כבר הוכח על ידי לא פעם ולא פעמיים: הבלתי אפשרי -
אפשרי!

6 בפברואר 1799
הכוחות מוכנים ליציאה, וזה הזמן לסכם את השהייה כאן. אנו שוהים
במצריים תקופה ארוכה - העבודה הייתה מרובה והארץ רחבת ידיים.
תושביה של הארץ נעימים ומכניסי אורחים, אך עורם כהה כל כך,
ומנהגיהם ברבריים במקצת. נתקלנו גם במשכילים, אך אלה מצויים
בעיקר בקרבת הנהר, מועסקים על ידי מוסדות השלטון השונים. החום
היה קשה על כמה מהחיילים, והם לא החזיקו מעמד. זהו הקורבן שעל
צרפת הגדולה להקריב כדי לשמר את שהשיגה בעמל רב כל השנים
האחרונות.
עד כה, עלי לציין, כי אנו עומדים במשימה בהצלחה, וכי מצריים
יפה בעיני עד מאוד. אולם, הגיע הזמן להמשיך צפונה- לארץ ישראל.
מחצית מאנשי נשארים כאן להמשיך במלאכה. כוח חלוץ של שניים עשר
אלף לוחמים ובהם אנוכי והגנרל רינייה רוסו נצא עוד היום צפונה.
השאר יצטרפו אלינו לאחר שנתמקם מעט בארץ ישראל.

8 בפברואר 1799
יומיים אנחנו בדרך. יצאנו ממצריים מחוזקים ומעודדים, אך הדרך
הייתה קשה. קשה מאוד. המדבר הזה, הלוחמים שלנו לא רגילים לחום.
לא רגילים לאבק. לא רגילים לנוף החום, העגמומי. והגרוע מכל-
חלקם עוד נגועים במחלה החמישית. אל-עריש הוא נווה-מדבר, אשר בו
היו הכוחות אמורים לנפוש ולהתרענן מספר ימים בטרם נמשיך בדרך
הקשה. על המקום קראתי עוד בהיותי בבית: אגם, דקלים, ציפורי שיר
וצחוק נשים מתגלגל המלווה את החיילים בשנתם. כמה ציפיות, וכמה
אכזבות. נווה המדבר לא המתין לבואנו בזרועות פתוחות. אדרבא,
הוא חיכה לנו שם מאחורי חומות ותותחים, ואנחנו מיהרנו לתפוס
מחסה. לא מהר מספיק, גם הפעם נחלנו אבדות. אוי, אוי, אוי, איזה
אסון. צפויים לנו עוד ימים ארוכים של מצור על העיר. כישלון
צבאי חרוץ, כישלון מודיעיני גאוני.

10 בפברואר 1799
המחשבות על הקרב כאן באל-עריש לא פוסקות מלהטריד אותי. שנים
רבות אני משרת נאמנה את ארצי, ויכול אני להעיד ללא שמץ של
היסוס, כי אוהב אני את המלחמה ואוהב אני את ארצי. אך ברגעים
כאלה איני יכול שלא לתהות. והנורא מכל- אין עם מי לדבר כאן.
אין לי את מי לשתף במחשבותיי, או אפילו להתייעץ. סמל המנהיגות
בכל מדינות המערב לא השכיל למצוא לו כתף לתמיכה.
יש לזכור להסתיר דפים אלה היטב בסוף המסע. או להשמידם.

27 במרץ 1799
אחרי ההתמקמות באל-עריש ומספר ימי מנוחה, עשינו את דרכינו אל
יפו. ארבע דיוויזיות מתואמות להפליא, ואף אחד בדרך כמכשול.
ישראל אינה מכוערת כפי שחשבנו בתחילה. מפגרת מאחור שנים רבות,
אך לא מכוערת. החופים יפים, אין כל ספק, אך הדיונות הטובעניות
מקשות על ההליכה. לו רק היו הדרכים סלולות, אני מהרהר
והמהנדסים רושמים את דבריי ללא דיחוי (הם כבר יקימו מחלקת
עבודות ציבוריות בכדי להגשים את חזוני). את הדרך תכננו על פי
מקומות היישוב, אשר בהם ניתן למצוא מזון ושתייה. בלילות -
הליכה ממושכת, בימים - מנוחה. כעבור ארבעה ימי הליכה ראינו את
יפו מרחוק. עיר מהודרת, עיר כבדה, ובפנים - חיי מסחר עשירים.
אחד עשר אלף, מאתיים שישים ושבעה הלוחמים שלי ואני מביטים אל
החומות בערגה.
מאז הפיאסקו באל-עריש, מוחי פועל ללא הפסקה. עבדאללה וששת
אלפים חייליו מתבצרים בעיר ואינם מתכוונים לוותר. כוחות
המודיעין שלי הספיקו לספור כמעט ארבעים תותחים שהציב הטורקי על
חומות העיר. אם כך, יש לפרוס את הגייסות ואת התותחים באין
רואה, ונראה לי שהדרך הבטוחה ביותר היא להסתתר בפרדסים. יומיים
של התמקמות ותכנונים ואחר כך נתחיל במצור. מעניין כמה זמן
יוכלו הנצורים להחזיק מעמד.

3 במרץ 1799
היה קל יותר ממה שחששתי. חומת העיר הובקעה במהרה- ככל הנראה לא
הייתה חזקה כפי שסברנו בתחילה. ז'אן ז'ק ואן דם הצעיר - קצין
מצוין מגדוד ההנדסה הצליח לעבור את הפרצה שנוצרה בחומה, ולכוון
את המתפרצים דרך מרתפים נטושים אל עורף הבתים שהגנו על הפרצה.
מערך ההגנה התמוטט.
ערבים מטומטמים, יהודים ממהרים ומכונסים. שונאים אלה את אלה,
אך אותנו עוד יותר. הראשונים קיבלו אותנו במטר אבנים, האחרונים
- בקללות ובעיניים רושפות. למה ציפיתי, אתם שואלים? ובכן-
הכנות מחייבת אותי להודות שקיוויתי שהמקומיים יבינו שהגענו על
מנת לשחרר אותם מעול שלטון העריצים תחתיו הם מצויים. בוש ונכלם
אני לומר שזו הייתה גם הציפייה של כל אחד מחיילי, והם כה
פגועים עד כי הגיעו שמועות לאוזניי בדבר חיכוכים אלימים שהיו
להם עם המקומיים. ובכן, אין בכוונתי לרסן את כעסם- שיפרעו בהם
ככל העולה על רוחם.

6 במרץ 1799
הוריתי על הוצאתם להורג של אלפיים שבע מאות ושלושים שבויי
מלחמה. אין בכוחנו עוד להמשיך ולהחזיקם, להובילם ולהאכילם.
מוטב כך.

9 במרץ 1799
המחלה מתפשטת. החולים מאושפזים במנזר, אך כוחותיהם אוזלים.
חלקם מדברים על בריחה, כך לחש לי הקמ"ן בדיווח היומי. שאלתי את
עצתו של הפסיכולוג הצבאי, והוא פרש בפני מספר תיאוריות על
מוטיבציה ומנהיגות. הוא לא קיבל את ההחלטה בשבילי, אך בעקבות
השיחה ניגשתי אל המנזר. לא רק כוחו של הנשק משפיע על החיילים,
גם כוחן של המילים, ובעיקר- כוחו של המגע. נגעתי. מקווה שהמחלה
לא תדבוק גם בי. מלבד חשש זה, היום הוכתר כמוצלח.

12 במרץ 1799
הגיע הזמן לעזוב את יפו. כאלפיים חיילים בראשות פידלמרשל
ז'ורז'ה קולונייה יישארו בעיר דרך קבע. כל השאר, מאחורי,
צועדים לעבר עכו. ולפתע מהומה- צלף סורר מן המקומיים יורה
בבודדת אל כוחותיי, באקט אחרון של גבורה. המנוול... כדור אחד
שורק מעליי, פוגע-לא פוגע, אך את החום אני מרגיש בבירור. מסיר
את הכובע וחור עשן מתגלה במרכזו. מאחורי נפגע קולונל דילון
ומחרחר כעומד לנפוח את נשמתו. שוב ניצלו חיי בזכות מבנה גופי
הנמוך, אני מהרהר בקול וממשיך במסע, כאילו בסתמיות, אך עם
חששות כבדים בליבי.

15 במרץ 1799
היום הגענו לפאתי עכו. ננוח קמעה לפני הקרב הבא. אחמד ג'זאר
מחזיק כאן צבא לתפארת, והעימות צפוי להיות קשה לעין ערוך
מהקרבות הקודמים. הכוחות מותשים. מרד. גם אני. עוד חמישה
חודשים בדיוק אהיה בן שלושים, ואני מתחיל לתהות אם אין זה הזמן
לחזור הביתה. אתמול התקבל מכתב מג'וזפין לרגל שלוש שנות
נישואינו. אני אהוב נפשה האחד והיחיד, אז זאת אדע לבטח, אך
נראה שגם סבלנותה עומדת לפקוע. אולי אשוב וניסע יחד לטיול. לא
במזרח, ברחבי אירופה, קרוב לבית. אולי אפילו ניסע לבקר את
הורי, בקורסיקה. הנופים כאן, ובמיוחד הים התיכון, מזכירים לי
את נופי הילדות שליבי כה חפץ לשכוח. הזיכרונות, זה ידוע, מקשים
על הלחימה. אח, מלחמות ארורות, כיצד הרחקתן אותי מביתי? ובכן,
כן. אכבוש את עכו, אאסוף את החיילים הפזורים באזור, ונשוב
הביתה. גמלה ההחלטה בליבי.