כוס אמו, איזה יום חם.
יולי. שעה שלוש בצהריים. בטח יש כלבים ששוכבים עכשיו במזגן
בבתים הנקיים והמלוקקים שלהם, אבל לכלבי השמירה של הנמל הצבאי
732, יש שתי ברירות, או לשכב בשמש או לשכב בתוך המלונה, זאת
אומרת בתוך הקופסת מלט הזאת, שלשבת בה זה כמו לשבת בתוך
מיקרוגל רק בלי הקטע של הסיבוב.
אני הייתי במלונה האחרונה, זאת שהכי קרובה לים, גם יש לה את
הכבל הכי קצר ככה שאין הרבה לאן להסתובב, אבל מה שהכי חרא בה
זה שכשמתחילה הגאות ויש קצת רוח אז כל פעם שהגלים מתנפצים על
המזח אתה חוטף את כל הרסס של המים בכל הגוף. בהתחלה זה נחמד,
במיוחד אם יש יום חם, אבל בגלל המי מלח כל הפרווה מתקשה צ'יק
צ'ק ואז אתה מרגיש כאילו אתה הולך בחליפת סקוצ' ברייט צמודה.
בלילה זה בכלל סיוט, אפילו לשבת במלונה לא עוזר כי הפתח שלה
פונה לכיוון הים ודלתות כנראה שלא היה להם בתקציב לתת לנו. אני
חושב שזה בגלל תפיסת הבטחון, שחס וחלילה לא יתגנב לנו אף אחד
מכיוון החוף ואנחנו לא נראה אותו.
איזה טיפשים.
אם הם היו קוראים קצת ספרות מקצועית, היו יודעים שכלבים בקושי
רואים והחושים החזקים שלהם הם חוש הריח, חוש השמע וחוש הקשקוש
בזנב. אבל בגלל הרעש של הים גם ככה לא שומעים כלום וגם הריח של
המלח די מנטרל במיוחד שהרוח באה לנו מהים ישר לפרצוף.
את האמת, גם זה לא משנה, למה אם היה בא לכאן איזה מחבל, מספיק
שהיה זורק לנו משהו לאכול ואנחנו היינו נותנים לו לעבור
בקשקושי זנב נמרצים ושותקים כמו הדגים הבני זונות האלה שבים.
אתם יודעים מה, גם אם לא יזרוק לנו שום דבר בטח ניתן לו להכנס,
אולי חוץ מבאפי המשוגעת שנושכת כל אחד שמתקרב אליה, אפילו את
הכלבן.
אני מזמן כבר הבנתי שגם אם ננבח כולנו ביחד כמו משוגעים אז לא
ישמעו אותנו כי השומר הכי קרוב נמצא במרחק של מאתיים מטר וגם
הוא בדרך כלל ישן, ומספיק שהמחבל יבוא מהדרך הכי נוחה לו, דרך
הסלעים של השובר גלים והוא יוכל להכנס בלי שום בעיות במלונה של
רמבו או קוברה, שני הדבילים ההיפראקטיביים האלה שקופצים על כל
דבר שזז בקישקושי זנב נלהבים, תהרגו אותי מאיפה יש להם את
המרץ. המפקד נורא אוהב אותם, "כלבים מגיבים ועירניים" הוא כותב
עליהם בדו'ח המזויין שלו. אדיוט, לא מבין שאפילו אם יחיא עייש
ייכנס לכאן עם כל החלטורה שלו בקראוון, הנזק המקסימלי שהם
יגרמו לו, זה למחוק לו את כל האיפור מהפנים בליקוקים מסריחים
והשאר זה כבר כסף קטן. ממה שראיתי אצל השומרים, אתה יכול לבוא
ולהשתין עליהם והם לא יזוזו. מזל שמחליפים אותם כל כמה שעות
אחרת באמת היה אפשר לסמן איתם טריטוריה.
טריטוריה אלק.
שנים של אבולוציה לקח לנו להמציא את השיטה הגאונית הזאת של
סימון הטריטוריה, אחרי הכל להשתין חייבים ולדחוף את האף בא לכל
אחד בקלות. ואז באו הבני אדם האלה והמציאו את הכבלים. שלא לדבר
על הקולרים והבונזו או הזריקות נגד ייחום, זה הכי גרוע.
שביזות.
הנה הג'יפ עובר. דווקא בסדר הפעם. לא נוסע מהר. יש כאלה
מאנייקים ששמים רייס, בקיץ עושים עלינו אבק ובחורף משפריצים
עלינו מים, כאילו שזה משנה, למה גם ככה הכל נהפך לשלולית אחת
גדולה שמציפה את כל המלונות ומכריחה אותנו לשבת עליהן כאילו
שאנחנו בוורנסי או באשדוד בזמן של החורף הגדול.
רמבו וקושקוש נובחים על הסיור, האידיוטים, חושבים שזה הכלבן,
שבא להביא להם עוד אוכל. לא קלטו עדיין את העסק הצעירים
הדבילים האלה. לא נורא עוד מעט ילמדו. הכלבן בא רק פעם אחת
ביום, בבוקר, נותן לנו את הבונזו המגעיל הזה וקצת מים. היו
ימים שחשבתי שיגוון, לא שציפיתי לסטייק אנטריקוט או משהו כזה,
אבל דחיל רבק שיזרוק איזה שניצל, עצם, משהו. היום אני מפוכח.
אני יודע שהמאנייק לא ישקיע אפילו לא אגורה יותר ממה שהוא צריך
וגם לא שנייה יותר ממה שהוא צריך. איך אומרים, טיים איז מאני.
כשהגעתי עוד הסתובבו פה סיפורים על איזה שומר שהוריד כלב מהכבל
ולקח אותו לבית שלו והיום הוא חי כמו כל הכלבים הנורמאלים,
שוכב לו בסלון, נהנה מהמפוצל ומשחק אותה כאילו הוא שומר על
הבית. כבר אז זה נשמע לי תלוש לאללה כל הסיפור הזה אבל דינגו
היה מוכן להשבע באמא שלו שזה אמת. אולי בגלל זה כל פעם שהג'יפ
עובר אז כל הכלבים הוותיקים שעדיין שפויים מתנערים ונעמדים
בפוזה הכי טובה שלהם, כמו הזונות בבן יהודה, אולי יהיה להם מזל
ואחד השומרים יידלק להם על התחת ויציל אותם מהגיהנום הזה.
לי אין אשליות. אני כבר הפסקתי עם כל הסיפור הזה. הסיכוי
היחידי שלי לצאת מכאן זה שאיזה דביל ישחרר אותי ואז אני יברח
כמו משוגע, אפילו ישחה עד קפריסין אם אני ייצטרך, כוס אמו
המדוזות.
פעם זה כמעט קרה.
לפני שלושה חודשים בערך בא איזה מסטול באמצע הלילה ושחרר את
רמבו מהכבל. האידיוט היה בכזה שוק שהוא נשאר כל הלילה ליד
המלונה ובבוקר בא הכלבן וחיבר אותו חזרה. למחרת בלילה הוא עוד
פעם חזר, הבן אדם הזה, שבטח היה מ"תנו לחיות לחיות" או משהו
כזה, ושיחרר שלושה כלבים. אני הייתי במלונה האחרונה מימין שלו,
אני חושב שלא ייללתי וקשקשתי בחיים שלי כמו שייללתי וקשקשתי
אז, אבל המפגר היה לחוץ ואחרי ששחרר את השלושה האלה, נעלם.
במקום לצאת החוצה מהגדר, האדיוטים רצו ישר לכיוון המחנה, בטח
חשבו שייתנו להם אוכל או משהו ואחרי חצי שעה קראו לכלבן, שבא
עם העיניים עוד נפוחות משינה, לא רגיל המאנייק לעבוד בשעות
מאוחרות כאלה, והחזיר את כולם למקום.
יום אחר כך בלילה הוא בא עוד הפעם. כל היום חיכיתי לו בציפייה
שלא הייתה בי אפילו לכלבות המיוחמות ביותר מימי חירותי ולמזלי
לא החליפו אותי באותו יום, ואני ידעתי שהיום הוא ישחרר את כולם
והוא באמת התחיל אבל אז הגיע הסיור עם הכלבן והמפקד והם תפסו
אותו והכניסו לו מכות רצח לפני שלקחו אותו למחנה. ואני נבחתי
כמו משוגע וכמעט קרעתי את השרשרת. אם היה משחרר אותי ראשון
הייתי אוכל את כולם בשבילו ויורק אותם בחתיכות קטנות לדגים
שתמיד מצטופפים ליד השובר גלים, אבל אידיאליזם וחוכמה מעולם לא
היוו זיווג מוצלח, זה ידוע, ואחרי שנגמר כל הסיפור שמו לפנינו
גדר ככה שאף אחד לא יכול לבוא אלינו ואני גם מרוב עצבים נשכתי
את הכלבן ומאז הוא די שונא אותי ובגלל זה הוא שם אותי בכל מיני
מלונות מחורבנות כמו זאת שאני עכשיו.
דכאון.
הג'יפ עובר עוד פעם וזורק לנו בפלות.
מייאשים אותי הקטעים האלה, למרות שבאמת זאת מחווה נחמדה מאוד
לאוכלוסיה שוכנת כבלים שכמונו שסובלת מדיאטת בונזו חריפה. אבל
כשאני מדמיין את עצמי רץ אחרי הבפלה הזאתי, מלאה בחול, כמו
איזה כלב צעיר שרק הריח את הכלבה המיוחמת הראשונה שלו, אני עוד
יותר נגעל מעצמי ונכנס עוד יותר לדכאון.
תראו את באפי בצד השני של המלונות. עכשיו היא הכי וותיקה כאן
עכשיו.
אני זוכר כשהגעתי היא עוד הייתה קצת שפויה. ראו עליה שהייתה
פעם כלבה יפהפיה, כלבת רחוב אומנם אבל יפהפיה. אבל בחצי שנה
שאני כאן היא השתגעה לגמרי. אי אפשר לדבר איתה כמו בהתחלה ועל
זיונים בכלל אין מה לדבר, אפילו שהיא לא מקבלת זריקות נגד
ייחום כמו האחרות.
אני חושב שלכולם זה קורה בסוף. ואם לא זה אז משהו אחר. כמו
דינגו הזה, שהיה הכלב הכי זקן כאן, הוא אמר לי שהוא היה כאן על
הכבל שלוש שנים, אבל לקראת הסוף הוא היה ישן רוב הזמן. מה אפשר
לעשות הוא באמת היה זקן, ואז המפקד עשה ביקורת פעם אחת והוא לא
התעורר, אפילו כשהמפקד נגע בו עם המקל, ורק אחרי שהוא בעט בו
הוא התעורר ונראה כל כך מסכן שעוד באותו יום הכלבן הוריד אותו
והחזיר אותו לכלבייה.
אחרי יומיים הוא נעלם ולא ראינו אותו יותר. ככה זה, כל כלב
ביג'י יומו.
אני הפצתי את השמועה שהוא הסתדר, שמסרו אותו לאימוץ, לא רציתי
לדכא את הצעירים, אבל האמת היא שבטח נתנו לו זריקה. לא נגד
ייחום. הרדמה הם קוראים לזה. פוחדים להגיד זריקת מוות. את
האמת, זה עדיף על להדרס בכביש. שמה אתה יכול לשכב על האספלט
ויעברו עליך חמש עשרה מכוניות לפני שתמות או שאיזה יפה נפש
יעצור ויוריד אותך מהכביש כדי שתגסוס כמו כלב כמה שעות.
זה הבעייה ביפי נפש, הם לא פרקטיים.
סירה נסעה בים ואני עליתי על המלונה והסתכלתי עליה. לאחד
הבעלים שלי הייתה סירה פעם, לא סירת מנוע כזאתי אבל סירה בכל
זאת, לקח אותי אפילו לסיבוב.
הערב התחיל לרדת והרוח הייתה נעימה. השענתי את הרגליים השרופות
שלי על הקיר בטון הלא מוסבר הזה שהיה ליד המלונה שלי. הקיר
בטון הזה הייתי משתמש בו בתור מחסה חלקי מהגלים או מהרוח אם
הייתה נעשית חזקה מדי, לפעמים אפילו פינטזתי שהוא קיר ממלונה
אחרת, ישנה יותר, שכאילו היו כאן פעם מלונות גדולות יותר, כי
הקיר היה בגובה של מטר ועשרים בערך, אבל אז הייתי מסתכל על
המלונה הקטנה והאמיתית שלי והייתי חוטף דכאון. הלוואי והייתי
יכול לעבור את הקיר.
פתאום הסתכלתי עליו. לעבור את הקיר...
השרשרת שלי הייתה קשורה לכבל והאורך שלה הספיק בדיוק ככה שאם
הייתי עובר את הקיר הייתה נשארת יתרה של חמש עשרה סנטימטר. היו
לא מעט פעמים ששקלתי את האפשרות הזאת אבל עכשיו זה נראה אשכרה
הגיוני. אם אני ארוץ עד קצה הכבל שלי, ומהמלונה של רקס ירוץ
חזרה בספרינט לאורך כל החמש מטר של הכבל... זה עלול להצליח.
קיבינימאט, זה חייב להצליח.
רצתי לאורך כל הכבל עד רקס וצעקתי לעבר כולם "תשמעו חבר'ה. אני
מתחפף. להתראות באפי, רמבו, רקסי היו שלום". לאן אתה הולך?
השתגעת? מה? הם פתחו במקהלת נביחות, אולי קצת שמחו על שבירת
השיגרה, אפילו באפי המשוגעת הרימה איזה אוזן, אבל אני כבר לא
הייתי שם. אני דהרתי בשיא כוחותי לאורך החמש מטר שלי ובכל
החיים שלי לא הרגשתי כל כך חי כמו באותו רגע כשקפצתי על המלונה
שלי ומעבר לקיר.
ובשנייה שעברה עד ששברתי את המפרקת מהנפילה חשבתי שאם מה
שלימדו אותנו על גן עדן כשהיינו קטנים, נכון, אז בטח אין שם
כלבנים ומפקדים או כבלים וזריקות נגד ייחום ובונזו וכאלה,
ודינגו בטח יחכה לי שמה למעלה עם איזה שניצל עסיסי וגם אם כל
זה לא יקרה, אז זה לא באמת משנה, כי אני הרגשתי שהיום בא יומי.