דוד המלך הולך העירה.
המלך הלך עם חבר מרעיו. תסלקו מהעיניים שלי את הדבר הזה. הם
סובבו לו את הראש לכיוון אחר והוא לא ראה אותו יותר. כמה הם
חכמים ויודעים לתת תמיד תשובות חשב לו. כשסובב את הראש בחזרה
ראה את הדבר הזה שוב. ימח שמם חשב הרי אני המלך. אז איך הם
מעיזים לעבוד עלי??  טוב אין בינתיים מה לעשות צריך בסוף היום
לחזור למשק.
חזרו. שתו אכלו. המלך הלך לראות אם כל הנשים בסדר. יצא לגינה.
תפס שלוק מהבקבוק הראשון שמצא. איכס. דוגמא אישית איזה בירבור.
הם אף פעם לא מסתכלים על שום דוגמא אישית. אי אפשר בכלל לעשות
איתם עסקים. כמה שנותנים הם לוקחים ורוצים עוד.
אחרי הצהרים הלכו לעשות ישיבות ודיונים. הוא שנא מאד את כל
הביורוקרטיה, אפילו שבימיו לא ידעו מה זה ביורוקרטיה ועשו כבוד
למלכים. אבל יותר מזה הוא שנא את המלקקים. ממש מגעיל. החליט
שצריך לנקות את האורוות. לא היה תקציב. אמרו לו שכדאי להפסיק
קצת עם הבחורות. אבל הוא זכר מה שהיה בצהרים ואמר להם שיקפצו
לו והוריד להם דמי כיס של שבועיים. שום אורוות לא יצאו נקיות
מזה.
לקח עיתון ונהיה לו הרבה יותר זיפת בנשמה. אוזון שמוזון, יותר
נחמד לחשוב על אוזו שמוזו. צלצל בפעמון וביקש מהבל-בוי שיביא
לו קצת אוזו בלי קרח ובלי מים. אהב לשתות אותו שקוף ולא מחופש
לחלב. גמר ונהיה לו יותר טוב. החליט שוב שאולי מדוגמא אישית
יצא לו משהו. לבש מדים עשה פרצוף רציני והלך למשרד. קרא לחברים
שלו ואמר שהחליט לעשות סדר בממלכה. הם נבהלו - יא אללה - נצטרך
להתחיל לעבוד. אבל אין מה לעשות מלך הוא מלך.
עשו תכנית לשפר את התברואה את החינוך את הסעד לזקנים. שלח אותם
לעבוד. כל אחד הלך למשרד שלו. תוך כמה דקות הבינו החברים שחבל
על הזמן. העגלה הזו כבר לא תסתובב איך שהם רוצים. הם עוד לא
ידעו מה זה אינרציה אבל ראו את התוצאות. אבל מאחר שמלך הוא מלך
אז באו אמרו לו שהכל בסדר. הוא זכר איך סובבו אותו שלא יראה
אבל בעצם לא עשו כלום והבין שיתכן שגם הפעם הם עובדים עליו.
אחרי הישיבה הוא חשב מה עושים הבטחתי לעם שיהיה טוב וכלום לא
זז וכנראה גם לא יזוז. אין כסף, החברים מקבלים הון עתק ולא
עושים הרבה, יש בעיות עצומות שרוב האנשים מעדיפים להתעלם מהן.
הטרמיטים אכלו את כל הבית והוא עומד רק בגלל שהוא לא נופל.
השכנים מחכים לרגע שהוא יהיה יותר חלש ואז יחברו אל השונאים
מבית.
אפילו שהרפואה היתה בחיתוליה הוא היה אחרי הכל אביו של החכם
באדם והיה לו מושג ברפואה. אדם כזה מבין  ויודע שהמחלות רק
מחכות וכשיהיה עייף וחלש יאכל אותה.
גם זה לא הדאיג אותו. עדיין הוא מלך וזה מרתיע לפחות בהתחלה את
הגמדים. איך שחשב גמדים נזכר בשלגיה. אותו גל נוסטלגי. נכנס
הביתה וביקש מהחברים שיואילו וילכו להם. הוא צריך שקט ורוצה
להיות לבד. אז הם הלכו. מיד אחרי הסיבוב התחילו לדבר עליו. זה
הדבר היחיד הבטוח בממלכה. מילא. הלך לישון, חלם על שלגיה
מהסיפור הקודם. חשב שכשיהיה מלך יוכל להתעסק עם מי שהוא רוצה -
נה בעין מי שהוא רוצה. החברים שלו לקחו את כל החתיכות ואותו
בדקו בזכוכית מגדלת. נזכר בקטעים מהתנ"ך, עלה לגג חשב שיראה
משהו. קישקוש. החורשה ששתלו לו לפני הבית גדלה ועכשיו לא רואים
כלום. תמיד חברים כמו שלו הסריחו בסוף.
לא תמיד מה שרוצים זה מה שיוצא. למשל מי שרוצה יום יום חג, חג
יום יום, יום יום חג - הללויה - אז אף אחד לא מבטיח לו כלום
והוא יכול לאכול אותה בגדול כמו בשיר על פורים פעמיים בשבוע.
גם זה סתם. הוא מלך אז הוא יכול פעמיים בשבוע? ואם אין לו דייט
טוב?? אף פעם לא הבנתי למה כשנוגעים בוכים אבל זה נכון. את זה
למדתי מהחכמה באדם, וזה עובד.
בכלל עניין מותר האדם מן הבהמה הוא עניין שנוי במחלוקת. יש מי
שאומרים שכלבים וחתולים הם יותר בני אדם מבני אדם. אז
שיגידו... האמת שמותר האדם מן הבהמה בדאווין. כמו יוסף ששמע
מפרעה רק הכסא אגדל ממך, מותר האדם בזה שהוא מומחה לדאווין.
למעשה הכל כבר כתוב במקורותינו. הוא באמת התעסק עם כל מי ומה
שרצה, וכשהיה זקן כבר לא עמד לו ולא ידע בכלל את אבישג, ושיא
האירוניה שאדניהו רצה רק לשכב עם האבישג הזו. הסוף היה לא מי
יודע מה. בכל מקרה המורשת שהשאיר לשלמה בנו כללה פרקים כאילו
מוסריים. האמת היא שהיה פרגמטי לאללה. עדיין לא היה אללה אבל
הוא כבר היה כזה. זה פחות או יותר הסיפור האמיתי על דוד מלך
ישראל חי חי וקיאאם, דוד מלך ישראל חי וקים. דאוויד, מלך
ישראל, חי חי וקאיאאם.