אדם נוהג במכונית, מאחוריו חושך גמור הדרך שלפניו צופנת
נסתרות. לאדם יש שם, אור גולן, הוא נוהג בדודג' ישנה שאותה קנה
'במגרש המכוניות של ג'ים' בניו ג'רסי בארבע מאות דולר. הוא
נוסע כבר כל הלילה, הרדיו מנגן קאלסיקות רוק במאה ושש אפ. אם.
הוא חולף על הירידה לפורט לודרוויל, עוד שעה הוא יגיע לאישה
שלו שמחכה לו באייליה. הקסם השחור של סנטנה מתערבב בצליל
הגיטרות, אי גוט בלק מג'יק וואמן. אור לוחץ את הגז חזק יותר,
הדודג' הישנה נאנחת קלות, ומגבירה את המהירות, הוא מנסה לחשב
את המהירות בקילומטרים אבל ממהר להתייאש, הוא אף פעם לא היה
חזק במספרים. עוד שעה הוא מגיע לאישה שלו באייליה, כמה זמן הוא
יישאר שם הפעם, שעה שעתיים אולי קצת יותר. הוא חייב להגיע
לאופה- לוקה בזמן לאסוף את החבילה. מאוחר יותר אולי הוא יוכל
לחזור לאישה שלו.
כמה זמן הוא כבר נוהג, הוא מנסה להיזכר מתי יצא מניו ג'רסי,
האם השמש עדיין זרחה אז. הוא יהיה חייב להחליף את המכונית שהוא
יגיע לדרום. לוחיות הרישוי האלה רק יכבידו עליו, כל שוטר במחוז
יעצור אותו לבדיקת מסמכים. הוא מנסה לחשב את הדרך שעבר הלילה,
בהתחלה במיילים אחר כך בקילומטרים, אבל אף פעם הוא לא היה חזק
במספרים. אור מנסה להיזכר על פני כמה מלונות של הולידי-אין הוא
חלף מתחילת הדרך, זה מחזיק אותו שפוי. עוד מעט השמש תזרח, הוא
מביט במראה בפרצוף המקומט והמקריח שניבט אליו ממנה, מה יהיה עם
החיים שלך מה יהיה, עד מתי תהיה תקוע בבוץ הזה. אתה לא תחיה
לנצח הוא חשב לעצמו והעביר את היד בשערו מוודא שהוא עדיין שם.

המספרים היו החיים שלו, יותר נכון העדרם, הוא זכר מה עשה אתמול
ומה עשה לפני שבוע וידע מה יעשה מחר. רחוק יותר היה לו קשה
להגיע, לפעמים הוא חשב שמספרים זה משהו שנתן לנו אלוהים, חלק
מהעונש על אכילת פרי עץ הדעת, בלי מספרים אנשים יכלו לזכות
בחיי נצח, אבל הם כל כך רצו לדעת. אמרו עליו שהוא בן שלושים
ושבע אבל הוא לגמרי לא היה בטוח בזה, לא היו לו זיכרונות ילדות
על אחת כמה וכמה לא זיכרונות קשים. הוא זכר את עצמו מוקף ילדים
אחרים בקיבוץ, משחק על הדשא הירוק. מרבדים, מרבדים של דשא ירוק
ושקט בניחוח מתקתק. לפעמים הוא היה עוצם את עיניו מעלה את הריח
המתקתק של הדשא הגזום.
היה לו זיכרון נוסף אותו זיכרון על זלמן בלחובסקי. הוא לא זכר
מתי שמע את הסיפור לראשונה, אך סביר להניח כי זה סיפור אשר
סופר לא פעם בקיבוץ. השנה הייתה 1945 עולים שנמלטו מאירופה
הנאצית היו מגיעים לקיבוץ, באותה התקופה התרבו הפשיטות של
הבריטים על כפר גלעדי בחיפוש אחר עולים לא חוקים ונשק אשר
הוחבא בקיבוץ על ידי ההגנה. באחד מהימים הקיפו כוחות משטרה
בריטים את הקיבוץ וערכו סריקות מבית לבית בחיפוש אחר נשק.
בביתו של זלמן בלחובסקי המשוגע נמצא אקדח והמשטרה ביקשה לעצרו,
החלו מהומות בקיבוץ, הגברים יצאו החוצה לראות מה קורה. זלמן
טען שהוא מחזיק את האקדח ברישיון וסרב להתלוות לשוטרים. שנים
מהם ניסו לתפסו בכוח, אך הוא נמלט והחל יורה באוויר "אני לא
אצא מכאן. כשם שלא תפסו אותי בקרב בתל חי, כך לא תתפסו אותי
עכשיו".
זלמן רץ לעבר המטע כאשר הוא יורה באוויר והשוטרים בעקבותיו,
לבסוף הם פגעו בו לרגלי העצים. אנדרטה הוקמה לזכרו בחצר
הקיבוץ. עכשיו הזיכרון היה חזק יותר, השוטרים הבריטים רצים
מקלעים בידיהם, הנשים מביטות מהחלונות בחשש. הילדים מסתתרים
בבית הילדים. זלמן בלחובסקי המשוגע רץ בחצר הקיבוץ מרחיק את
השוטרים מהסליק ברפת ומושך אותם לעבר המטע, ועד לאנדרטה שנמצאת
במרכז הדשא בקיבוץ.

ריח הדשא חודר שוב לנחיריו של אור, צפירה ארוכה מעירה אותו,
שוב הוא חלם. זה הזמן לשוב לעבודה, השעה היא חמש לפנות בוקר
עוד מעט תזרח השמש. זה הזמן לצאת לחלוב את הפרות. אור מביט
בניצני הקמטים במצחו במראה התלויה מעל הכיור, מה יהיה עם החיים
שלך מה יהיה. עד מתי תהיה שקוע בבוץ הזה, מתי תזכה לעזוב את
הקיבוץ. הוא סוגר את הדלת מאחוריו, אין צורך לנעול כאן.
מרבדים, מרבדים של דשא במרכזם האנדרטה לזכרו של זלמן, באותיות
המתכת על השיש נכתב 'לא אצא מכאן'. אור לוקח שאיפה עמוקה מריחו
המתקתק של טל הבוקר על הדשא, על פניו שמץ של החמצה ופונה אל
הרפת.  

מתוך ארץ ישראל: אנציקלופדיה גאוגרפית היסטורית מאת הראובני
עמנואל 1986 הוצאת מטח
נכתב בצורה זו או אחרת עבור הסדנה הארבעים ושתיים