בהתחלה לא היה שום אור. אז התחלתי לרוץ.
רצתי ורצתי.
היה לי די נוח ככה. אני רץ לי בחושך. תמיד בקו ישר. משתדל שלא
להסתכל לצדדים, כי גם אם אין שם כלום וחשוך- זה מפר את שיווי
המשקל.
אני רץ ורץ.
הרוח מפזרת לי את השערות , לפעמים אני שר לי איזה שיר בראש.
לפעמים מצטער שלא הבאתי איתי גפרורים, למה מה זה בא לי
סיגריה.
אבל אין לי אז ממשיכים לרוץ.
באמצע התחיל לכאוב לי בצד. אתם יודעים, כאב כזה של ריצה.
בהתחלה זה לא הפריע לי. אח"כ הכאב התעצם. כאילו שעם כל נשימה
מישהו דוקר אותי בצד. ניסיתי להמשיך להתעלם אך לא יכולתי. אבל
לא יכולתי לעצור.
אז המשכתי לרוץ.
רצתי עוד ועוד.
לאט הכאב נחלש. אחרי כמה זמן הוא ממש התפוגג, ויכולתי להישבע
שהוא מעולם לא היה שם.
המשכתי לרוץ כמעט כאילו שעכשיו התחלתי. למרות שהנשימה שלי,
שהייתה כבדה מאד, הזכירה לי שאני רץ כבר מלא זמן.
פתאום הכאב חזר. אבל הפעם הוא לא בא לבד, הוא הביא חברים. אחרי
שהוא הציק קצת בצד הוא התחזק, כמו בפעם שעברה. אבל במקום
להיחלש הוא עבר למעלה יותר. לאזור בית החזה. והוא  גם לא כאב
לפי הנשימות שלי. הוא כאב בקצב משלו. כשכבר חשבתי לוותר פתאום
הרגשתי בצד עוד כאב, חלש יותר. מציק. שכאב לפי קצב הנשימות
שלי. כמו הכאב המקורי בהתחלה. אח"כ גם זה התחזק.
נכנסתי לפאניקה. לא ידעתי מה לעשות.
מה להפסיק לרוץ?
ואז מה?
אז המשכתי.
עם הזמן שעבר גם הרגליים התחילו לכאוב לי. ונהייתי צמא. לא היה
מה לשתות. וגם אם היה לא יכולתי לראות כי הכול כל כך חשוך.
חושך מצרים.
ניסיתי לרוץ בעיניים סגורות אבל זה לא נוח. זה רק מפריע לשמור
על שיווי משקל.
אז המשכתי לרוץ בעיניים פקוחות.
הכאב לא פסק. בכל המוקדים שלו, אם כבר, הוא התגבר. למרות שברמה
שבה הוא דפק כעת כבר לא חשבתי שהוא יכול לכאוב עוד. טעיתי. הוא
המשיך להתגבר. ואז פתאום. הוא נפסק. כאילו לא היה. עכשיו, במצב
החדש הזה, היה לי נורא קל להמשיך לרוץ .
אז המשכתי.
חשבתי לעצמי שאחרי ההתקפה הזאת אני מסוגל להמשיך לרוץ לא משנה
מה יבוא. טעיתי. שוב. הכאב חזר אל כל המוקדים שדיברתי עליהם
כמו שלא חוויתי אותו מעולם. אומרים שהמוח לא מסוגל לזכור כאב.
שאם כואב לך פעם אחת הכאב הבא תמיד יראה לך חזק יותר כי לא
ניתן לזכור כמה כאב לך בפעם ההיא. הם טועים. אני זוכר. אני לא
יכול לשכוח, וגם לסלוח התבררה כאופציה קשה. הכאב ההוא מפעם בי
עד היום. אבל מה נפסיק לרוץ? אז אני ממשיך.
רץ.
אולי זה יעבור....