איש זקן הולך ברחוב. זרוק, לא מגולח, עיניו שקועות. חליפתו,
שהייתה פעם מהודרת, עכשיו בלויה ומלאת טלאים. הוא מגיח מהאפלה
שירדה על המרכזית הישנה - רק אלוהים יודע מהיכן הגיע קודם לכן
- ועושה דרכו במעלה רחוב ז'בוטינסקי. בידו האחת ממחטה, שכן
בריאותו נטשה אותו זה מכבר, ובשנייה תיק שחור קטן.
הגשם, שפסק בינתיים, הותיר את הכביש נוצץ באורות הרחוב
הקלושים, ואפשר לערפל להזדחל ולכסות את רחובות העיר העייפה
הזאת.
רוח קרה, נוקבת, חוצה בשאגה את השדה הפתוח מכיוון נס ציונה
ונושאת עמה את ריחות תחנת הרכבת וגן הוורדים.
האובך מקשה על נשימתו של הזקן העושה דרכו נגד הרוח ברחוב
השומם, וזה מגיע משתעל לפינת הרחוב שלו. 'אכן, לילה קודר' הוא
חושב לעצמו ומביט מעלה, לשמיים. ענני סערה חוצים את הרקיע
בדהרה, כמו סוסים תחת שוט, ומסתירים לחלוטין את הכוכבים ושמי
הלילה. הירח המלא נראה ככתם אבסטרקטי מרוח מאחוריהם ברקיע
המואר מדי פעם על ידי ברק סגול משתלח המנסה למצוא דרכו לעבר
האדמה.
זהו אחד מאותם הלילות, יודע הזקן. שעת השדים תגיע הלילה. ואכן
השעה מאוחרת. יותר מאוחרת משתוכל להיות בלילות רגילים. והלילה
עמוק וכבד מכל לילה אחר. הוא נאנח ופוקק את פרקי אצבעותיו
המאומנות היטב. חתולי רחוב מייללים סביבו, מרגישים את השינוי
באוויר. אי שם במורד הרחוב תינוק בוכה ובדירה מרוחקת טלווזיה
משמיעה חדשות בקול רם מדי. בעודו מנסה לחמם את כפות ידיו חסרות
התחושה, הוא רוכן לעבר התיק השחור שנפתח בחריקת צירים ישנים.
בפנים, על מצע בד דמוי קטיפה אדום ישן ומוכתם, מונחים מטפחת,
לשוניות עץ סדוקות, כמה מטבעות שהוא עצמו שם בתקווה שעוברי
אורח יוסיפו עליהם, וסקסופון אלט מוזהב עתיק ויקר מפז - כל
רכושו עלי אדמות.
הרוח מתפרצת למבנה קניון לב העיר שמאחוריו ואשר כיפתו פתוחה
לשמיים ושורקת בזעם בין הקירות של חלל הקניון הפתוח. והזקן,
כמו שומע את הבתים העייפים מתכווצים וחורקים סביבו, חסרי כח
ורצון לעמוד על תלם. היכל התרבות העצום על שם ראש העיר נוטה
בזווית כמחשב ליפול על הקשיש וצפירת קטר מרוחקת כמו סודקת
סדקים עמוקים בכביש מולו, כמו גם חורשת תלמים עמוקים של זקנה
ועצב בפניו של הסקסופוניסט של פינת ז'בוטינסקי.        
הוא מרים את הסקסופון ומחליק אצבעותיו על הקלידים הקרים. רגיעה
עוברת בגופו.
בלילה שכזה כולם כבר במיטותיהם, מתחבאים מן העולם הזה,  הכורע
תחת משקלו שלו.
הלילה לא יהיו לו מאזינים, הוא יודע. ואם זאת הוא נשאר בפינתו,
כבכל לילה. זהו מקומו בעולם, ואין לו מקום אחר ללכת אליו. כמו
היכל התרבות העצום הנמתח לעבר הרקיע מאחוריו, כמו מבנה הבטון
שלידו, אשר פעם היה מקום מפגשם של הנוער האבוד של העיר הזו
ועתה נותר שומם, הוא נטע שורשים בפינה זו של העיר עם השנים,
וכאן יישאר, מחוץ לתודעתם המיוסרת מספיק של העוברים במקום.
לא תמיד היה כך, חושב לעצמו הקשיש. כבר אינו זוכר שמות, או
פנים, אך במעמקי תודעתו הוא יודע שלא תמיד היה לבד. וכך מידי
פעם קולות, פנים חולפות ברחוב מעלים בו זיכרון מרוחק שמקורו לא
ברור.
ואולי צחוק נערה צעירה מזכיר לו אחת אשר נעלמה מזמן ולקחה עמה
את השקט.
אך כל זה היה בתקופה אחרת. בעידן אחר. המוות פסח על
הסקסופוניסט מפינת הרחוב.
הוא הגיע לילה אחד, לפני שנים כה רבות, כשהשעה הייתה כה
מאוחרת, יותר משתוכל להיות בלילה רגיל, והלילה, כמו הלילה הזה,
יודע הזקן, היה כבד ועמוק מכל לילה אחר. ואז, מסיבה השמורה
עמו, נטש אותו המוות והלך למחוזות אחרים, ומעולם לא חזר. וכך,
נותר הוא לשרך דרכו ערב ערב, לעבר אותה פינת הרחוב אשר הפכה
שלו, ולשמוע את העיר חורקת, מזקינה, הופכת כבדה ומסורבלת,
עייפה ומעייפת. וכל כך בודדת. כל כך בודדת.
השמיים רועמים והאדמה חורקת. שעת השדים תגיע בקרוב.
הוא נאנח שוב בעצב, ומצמיד את הפייה לפיו.


בלוז ליל חורף מתגלגל במורד הרחוב.
שקט, מלנכולי הוא רוכב בנחת על הרוח השורקת, מתפשט, ויורד על
העיר כמו שמיכה חמה.
כאילו נענה לתפילה, מתחיל טפטוף של גשם קל ונעים לרדת, מתאים
עצמו לקצב הנגינה.
הסדקים נאטמים, נחתמים והרחובות נושמים לרווחה. המנגינה נמשכת,
נשפכת במורד הרחוב ואל תוך הבתים הסגורים, משחררת לבבות
מכווצים. חתולי הרחוב מגרגרים בהנאה. תינוק מוצא מנוחה ואי שם
במרחק, מוצא אחד נחמה שאבדה מזמן. וכך, באלתורים קלים על סולם
מינורי, חשים ברחוב הקלה, נחת. מוצאים, סופ-סוף, קורת רוח.  

רווחה מעוררת ומהממת בשלמותה מכה בתודעתי.  
הסקסופוניסט של פינת ז'בוטינסקי יהיה שם גם מחר.