הבט בעצמך! אתה
יכול לראות בבהירות. כעת
יודע מתי לנחות, לאן
לשוט, ואיך
שנופלים רצוי להיאחז
בבחורה הקודמת - הורישה הנחיתות -
כדי לא לאבד משמעות, כדי
לא סוף סוף
למות.

וברגעים הצלולים, בתוכך עוד מתייחס אליה כאל
פרח עדין,
שורצת בבואתה בנבכי הכרתך כשחולם את
עברך, מקיץ
ונשרט ונרדם רק אחר פורקן כתף
ואנחת-
יחסים.

ויודע כי מיד, כמו תמיד, תבליח זו,
סלידת השעל החורפי
השואבת דרך קבע בשדות פחדיך השחורים
ותפשוט את עורך
אבחנה טורדנית - דיכאון קליני בצל
השברים, כימיקאלים שטרם טעמת
במינונים הקבועים. הנה,
נמוגה לה
בבת-עיני.

או אז, עם חרש הליל, ישעט שוב ברקתך
זיק של ייראה
מפניה, מפניך, מכנפי השלווה. אתה לא בנוי
לשתיקה, יספה התודעה
צלולה, נפקקה כיין רהוט
וניתקה אל
השירה.

יד לבדה - תאבד. לכי גם את, ירך
אחר ברך מתרפקת בלאט.
איתן תלך, ראש, מורם
בזקיפות זיפי- שפם
נטרפים
אל פי הכאב
ועוגבים
כאופל מילל לזאב
מתפעל מזאבה -
ובועל.

הבט בעצמך! אתה שוב קמל.