העיר לובשת דמדומים. השמיים נצבעים גוון סגלגל חיוור בעוד השמש
מחפשת מקום לעצום את עיניה. ואני, סהרורי המחפש מקום מקלט בעיר
חטאים - שוב אינני מסוגל לראות צבעים. המים השוקטים, הגלים
המתנפצים אל הסלעים, טיפות ניתזות על פני בעודי צופה במחזה
ששוב אינני יכול לתת לו שם. אני מתרחק. אני נסחף הלאה, אל
מקומות ללא שם. שם, אולי, אוכל למצוא את נפשי. שם, במקום בו
הכל שחור ולבן. מקום ללא צבע. שם אמצא את אשר חיפשתי כל חיי.
שם אמצא את אותה השלווה.
אני דורך על החול האפרורי בעולמי החדש. איני שומע את קולו. אני
טובל במי הים השחורים. שוב איני טועם את מרקמם. אני נושם את
האוויר ושוב איני יכול לנשום. בעולמי המושלם. ואינני חי. עולם
בלי צבעים ואינני רואה אותם. עולם ללא אוויר שלו אני זקוק.
ושוב אני חוזר אל העולם אותו נטשתי ביתר שאט. אינני מוצא את
מקומי, שכן הצבעים, האוויר, החול - אינני שייך אליהם יותר. אני
מחפש את נקודת האחיזה, נקודת האל חזור. אני אוחז בידי את שאיני
רואה. אני נושם את שאיני מסוגל להכיל. ואני מנודה. ואני בורח.
אני מתבונן לאחור. ואני רואה את הצבעים. ואני טועם את האוויר.
ואני מרגיש את צעדי. אך שוב אינני יכול לפנות לאחור. ואני
ממשיך ללכת, מבקש יד אלוהית שתעצור אותי. יד אלוהית שתחזיר
אותי. יד אלוהית שתתן לי לחיות, לחוש, לנשום.
אני מפנה את ראשי אל עבר המדבר. שוב אינני אני.