שש שעות וארבע דקות
לטיסת לילה, ללילה ארוך
להיזרק בין קירות צבועים בלבן מתלכלך...
בקלות
לתפוס משמעות בשתי ידיים... ולאבד אותה
שוב.
בין אפס לאפס השמש עוד תלויה מעליי
עוד יש בקרים וארוחות צהרים תפלות
שרב ניתך בי, במדברים שגדלו
כבר לא מוזר לשבת בלי לדעת למה או איך
שקעתי בין המרצפות, אין לי סיבה לקום
הדלת נפתחת... מציפה את החדר באור ואיש
האור נותר, האיש הלך
החליט לא לקחת סיכון, החליט שלא שווה
קמה ויוצאת לטוס
לחפש עוד קצה משמעות.
ואף-אחד לא נכנס אליי יותר
אף-אחד לא יכול
בין מי שנשאר ומי שעוזב
השקט כבר כאן.
ואין מי שיגיד לי להפסיק לזוז
או לכבות שם אור אדום
זה כן היה, זה לא היה
זה כבר לא היום.
ואולי אנשים ידעו יותר טוב
ואולי אמרו בלחישה
אני עשיתי, אני טעיתי
ויצאתי יותר חזקה.
שש שעות ושלוש דקות
המראה
ובין אפס לאפס
השמש עוד תהיה תלויה
זה כן היה זה לא היה
זה כבר לא היום.
1999 |
