[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








א
הדבר אירע בימי שלטון הטורקים בארץ. ימים אלה מוכרים לי היטב
מסיפורי סבי, שאף פעם לא התעייף לספר לי עוד ועוד פעם על
המעשים שאירעו אז. את הסיפורים היה ממחיש בעזרת האלבום העבה,
שממנו היו מציצים גברים רציניים, בעלי שפמים טורקיים וחבושים
תרבושים טורקיים. סבא הסביר לי, שכל אזרח הגון היה מתלבש, כמו
טורקי ואף מתחרה בידיעת הלשון הטורקית.
הלשון הטורקית הייתה נמרצת בקיצור הנמרץ. תמצית  שבתמצית. היה
ניגש אליך חייל ואומר בטורקית "יוק" או הכי הרבה:"אק-מק!" ומה
לא מובן כאן? ברור, שכדי להבין את הלשון הטורקית, גם את המילים
הארוכות, כמו "ח'טו חומאיוז"  (פקודה  חתומה בעצם ידו של
הסולטן) או "טנג'ק באשליק" (מחוז הדגל, אזור) או ביטוי כה
חשוב, כמו  "מירמיראו" (שליט השליטים, נציב הפלך) צריך היה
להיות בן-גוריון או סבא של מישהו. אך כדי להבין מה היו
הטורקים, מספיק היה להבין רק שתי מלים, שהטורקים הכניסו ארצה
יחד עם שלטונם: "בקשיש!" ו"פלקה".
אם רצה אדם פשוט לחיות בשקט, לעבוד, לנשום, להיות צודק, תמיד,
בכל מקרה, היה עליו פשוט לתת "בקשיש"!  ואל תשאל -למי לתת? זה
כל כך ברור!
למושל, לסגנו של המושל ומזכירו, לשופט ולעוזרו הראשי ולכותב
הבקשה בלשון הטורקית, לשוער, שנתן לך להיכנס ולהגיש את הבקשה,
לשוטר, שלא שמע עדיין על פסק-הדין שהוצא לטובתך. ולכל חייל,
שהיה נכנס למושבה, לביתך, כשחרב טורקית עקומה למותניו או פגיון
או רק שפם גדול, אימתני ומבקש:"אק-מק"  או שאינו אומר מאומה
ולא זז ממקומו עד.. עד שקיבל.. נו, אתם כבר תפסתם מה זה
"בקשיש". עתה תוכלו כבר לגשת לקורס למתקדמים בלימוד הלשון
הטורקית. ורק אל תשאלו אותי -כמה ? אין מחירון! הכל תלוי למי
נותנים! לאיש פשוט אפשר לתת  "פלוס" עשוי נחושת, אך אדם מכובד
מקבל רק  אלטונים או דוקטים או חתיכות או פלורינים או פרחים או
ציקנים או ריאלים או שאהים או טריפים או לכל הפחות  "כיס", שבו
500 גרוש עותמניים. ואל תנסו עתה ללמוד את לוח המטבעות. תנו
"בקשיש", כמו שאומרים בעין יפה ויהיה לכם טוב. לכם ולמשפחתכם
ולמכיריכם. הבקשיש פותר את כל הבעיות!
בימים אלה יכולת לקנות במכירה פומבית את משרת ראש-העירייה ואז
הייתה לך רשות למכור את כל המשרות השייכות לעירייה, כגון
מזכירים, גזברים, פקידים, ראשי המועצה ועוד. ואם היה נמאס לך
כבר לתת בלי הרף "בקשיש", או שלא היה לך עוד, וסירבת ודרשת
צדק, מיד היה מופיע ז'נדרם רכוב על סוס ופשוט אוסר אותך ואז
היה השופט גוזר פסק דין צדק לנאשם ב..במה? בכל דבר: בהמרדת
אזרחים נאמנים לסולטן נגד משטרו.. לסירוב תשלום חוב המגיע
לשלטונות, ל.. עתה נאלצת לגייס את כל קרוביך וידידיך, שיאספו
יחד שקית גדולה עם מטבעות, כדי להוציא אותך מתוך הבור המצחין
ושורץ עכברים.
עתה גם נתברר לך, שהאיש שהוציא פקודת מאסר נגדך הוא פשוט..
גובה מסים. כי בימים אלה, יכולת גם אתה לקבל את מסי העירייה
בחכירה ואזי רשאי היית לאסור את כל תושבי העיר. הסוחרים,
האומנים ובני משפחתם ולענותם, עד שיסכימו לשלם את המס שהושם
עליהם. ואם במקום לתת "בקשיש", דרשת צדק, היו משכיבים אותך,
חולצים את נעליך וסופרים במקל  כבד על כפות רגליך: אחת, שתים,
שלוש..עשר..עשרים..חמישים "פלקות". אני מכיר איש אחד מאנשי
"השומר" שמדדו לו 100 פלקות והוא עד היום צולע ומוכן להרוג את
האיש, שמסר אותו לידי הצדק הטורקי.
נו, אתם כבר יודעים מה זאת "פלקה"? או שמא להמחיש לכם על כפות
רגליכם?

ב
בימים אלה משל בעיר יפו מושל גדול, צדיק ונמרץ בפעולותיו. איש
מתושבי יפו לא ידע בדיוק את שמו. כי מי זה ידע את שמו של המושל
הכל יכול? בפי כולם היה ידוע כמחמוד אבו נבוט.
ושוב תשאלו: "מה זה נבוט?"
כדי לחסוך לכם טרחה לחפש לשווא במילון או באנציקלופדיה העברית,
אבהיר לכם מיד: לנבוט אין כל קשר עם הנבטים או עירם עבדת, והוא
אינו מנביט מאומה. לכל היותר הוא הנביט חבורה כחולה או שחורה.
אם כן.. הפעם ניחשתם: "נבוט" או "נבות" הוא אלה ארוכה, כבדה,
שבסופה גולה, נשק שבו השתמשו שכנינו ביעילות בכל שנות
המאורעות, הפרעות, המהומות, הפגנות נגד הציונות וכו'.
אכן, כפי שסיפרתי לכם היה המושל איש נמרץ וכאשר מישהו לא מצא
חן בעניו, היה פשוט חובט בו בנבוט שלו בלי כל בעיות! כדוגמת
המלך היווני אלכסנדר מוקדון, אשר כשהיה עליו להתיר את "הקשר
הגורדי" המסובך, התיר אותו פשוט במכת חרב אחת. גם אבו נבוט היה
מוצא פתרון לכל עניין מסובך, לכל אי סדר, לכל דבר שלא מצא חן
בעיניו -בעזרת הנבוט שלו. הוא לא נשא "טוב", סמל השררה של כל
פקיד גבוה, בדמות זנב של סוס. לא! הנבוט בידו דיבר יותר מאלף
מילים. בכל מקרה. זאת הסיבה שהמושל הנכבד נקרא פשוט "אבו נבוט"
ואם תשאלוני מטעם מי משל אבו נבוט ביפו, אענה לכם שוב -מטעם
הנבוט!
עם בריחתו של נאפוליאון שפלש לארץ ישראל השתררה תקופת תוהו
ובוהו, מלאה מרידות והתקוממויות. אחד מעבדיו של ג'זאר פחה
(מושל עכו, שהדף את ההתקפות של נאפוליאון על עירו), אשר לא
יכול היה להשלים עם מצב כזה, התמרד נגד מצב המרידות, כלומר נגד
השליט המשלים עם מצב המרידות, ובעזרת נבוטו השתלט על יפו. איש
לא ידע אותו. איש לא שלח אותו, אך יום אחד הופיע בעיר והודיע
לכל הפקידים ולכל קטני-מוח, שהוא מושל יפו וזהו זה! הוא נשבע
בזקנו של הנביא מוחמד להכניס סדר בעיר וכל מי שלא יסכים איתו,
יטעם את טעמו של הנבוט, סגנו הנאמן.
ואמנם במשך עשר שנות שלטונו, הגשים את שבועתו. הנבוט לא רק
הכאיב. הוא גם יצר! במרץ רב, ממש בחמשת אצבעותיו האוחזות את
הנבוט, הקים אבו נבוט את יפו מחדש. בעלות נאפוליאון על ארץ
ישראל, צר שר צבאו קליבר על יפו והרס את חומותיה וחלק מן העיר.
הוא היה ממשיך להרוס אותה עד היסוד, לולא פרצה מגיפה במחנה
נאפוליאון ברמלה והוא נאלץ לברוח מצרימה.
אבו נבוט בנה חלק מהעיר, הקים בנייני פאר לתפארת וביניהם המסגד
הגדול, הניכר במגדלו הגבוה, הנקרא עד היום על שמו: "מסגד
(בערבית:" ג'מע) מחמודיה". לעוברי השיירות בדרכם לירושלים ולכל
עובר ושב העמיד "סביל", בניין בעל שלוש כיפות, ובו שוקת, שאליה
הנביע מעין מים זכים, כדי שכל צמא יוכל לגמוע מימיו חינם, אין
כסף. עד היום תראוהו  בשדות בן-צבי, בקצה אבו כביר (סליחה: תל
כביר), בדרך לירושלים, מול לונה פארק (האם קיים עוד?).
אכן הנבוט היה מובן לכל אחד יותר מאלף נאומים בטלוויזיה וכעבור
זמן קצר התפרסמה העיר בכל הארץ מהסדר שלה  והמושל העושה צדק.
הנמל שהיה שומם בגלל אימת שודדים, נתמלא ספינות, סוחרים,
ומהמסגד היפה נמשכו  שווקים בסמטאות מעוקלות. על יד סוק א-דר,
כלומר שוק הכניסה הוקמו סוק א-סיק סיק, סוק  א-צלאח ועוד.
בעיית המסתננים והשודדים נפתרה באופן פשוט. בעזרת עשרות
משגיחים ומאות אנשים, שהיו חייבים ולא יכלו לשלם את כל המסים.
במקום להוריד אותם לתוך בורות הכלא, הקים אבו נבוט בזמן קצר את
החומה ההרוסה סביב לעיר. מיד לאחר שקיעת השמש ננעלו השערים
בחומה, ובריחי-ברזל כבדים הועברו לכל רוחב השער ממזוזה למזוזה.
מעתה אין נכנס ואין יוצא. ואווי לשומר, שיעבור על פקודתו של
אבו נבוט. אף שיירת סוחרים, שבאה מדמשק או מאלכסנדריה הייתה
נשארת כל הלילה תחת כיפת השמים, מחוץ לחומה, עד שיאיר השחר.
וכך גם לא יכלה להסתנן באפלה כנופיית שודדים.
אך לכל מקל שני קצוות וכאן אנו ניגשים לעצם הסיפור:
               
ג
פעם ביום חם יצא אבו נבוט מהעיר, לפוש קמעה ולשאוף אוויר צח,
הרחק מנעירת חמורים וצחנת השווקים שהקים: סוק א-דר, סוק א-סיק
סיק, סוק א-צלאח, סוק.. הרחק מהעשן העולה מגללי הסוסים, ששימשו
חומר הסקה. הוא נכנס בין עצי הפרדס ונהנה מעולמו היפה של אללה.
לאחר ההליכה, החליט קצת לנוח. הוא התיישב בצלו של עץ, הקשיב
לציפור שהעיזה לצייץ מעל ראשו, לזמזום הדבורים המקבצות צוף
וחטף.. תנומה קלה.
כאשר התעורר טבלה כבר השמש מזמן בימה של יפו ודמדומי ערב ירדו
על עירו של אבו נבוט. הלך לו אבו נבוט עד שהתקרב אל שער העיר
והנה השער נעול. בפקודת המושל הכל יכול, אבו נבוט. אין נכנס
ואין יוצא. ואווי לשומר, שיעבור על פקודתו של אבו נבוט!
ניגש  אבו נבוט אל השער ודפק בו בנבוטו. מי לא הכיר את צליל
חבטתו? איש לא הכיר. אין זאת שגם השומרים חטפו תנומה. בטוחים
מאחורי השער, חוסים בצלו של אבו נבוט הכל יכול.
"הי, עצלנים, פתחו את השער!" הרעים אבו נבוט.
"תפסיק להרעיש עולמות!" צרח לעומתו אחד השומרים, "איש לא יפתח
לך את השער. זאת היא פקודה של מושלנו הרם אבו נבוט!"
"חמורים! אני הוא  אבו נבוט! פתחו מיד!"
עתה התאספו יותר שומרים מאחורי השער ואחד מהם קרא לעומת האיש
המחכה בחוץ: "חמור בן חמור אתה ולא אבו נבוט. אחרת היית יודע
שאין נכנס ואין יוצא אחרי שקיעת השמש..לא סוחר נכבד, שיש לו
מצלצלים לשם  "חפארה" (כופר שנגבה עבור שמירת צליינים וסוחרים
בדרכים) ולא דרוויש מזוהם כמוך. ואווי לשומר שיעיז לפתוח את
השער ולעבור על הוראתו של מותצריף."
אבל אני הנני "מותצריף" (מושל מחוז עצמאי) אבו נבוט! שלחו מיד
אל ארמוני ושאלו אם אני נמצא שם ואז תראו, כי כנים דברי."
"אבו נבוט ישן כבר ואיש לא יעיז להעיר אותו עכשיו!"
"אני הוא אבו נבוט ולא ישן!" צרח אבו נבוט אדום מחימה.
הפעם ענה לו רק צחוק רועם ומלא לעג. אף אם הכירו השומרים את
קולו, החליטו הפעם להיות נאמנים להוראותיו. שמא רצה המושל
לנסות אותם? או אולי הייתה זאת הזדמנות בלתי חוזרת לשלם לאבו
נבוט כגמולו.
מאין ברירה נאלץ היה אבו נבוט להתעטף ב'עבאיה' (מעיל  צמר
ארוך) שלו, להתכרבל ולשכב תחת כיפת השמים, כששיניו נוקשות זו
לזו מקור הלילה, מול החומה שהקים, עד עלות השחר.
כשנפתח סוף סוף השער, רץ אבו נבוט מלא חימה וציווה לאסוף את כל
תושבי יפו. וכאשר התאספו רועדים ומצפים מה ילד היום ומה בפיו
של אבו נבוט, פתח אבו נבוט. הוא פתח בקללה עסיסית, שלא נגמרה
במשך זמן רב. השעון ביפו לא היה עדיין קבוע ואיש מהשומעים לא
יכול היה למדוד את הזמן. אחר כך הטיף להם מוסר. הוא הזכיר להם
מה היה מצבה של העיר לאחר שה"אפרנג'י" (צרפתים) עזבו אותם עד
שבא הוא גואלם, אבו נבוט. הוא הזכיר להם את הטובות שעשה לעירו,
ולבסוף איך שילמוה לו העיר כפוית טובה. הוא אבו נבוט שהקים את
החומה, שתגן עליהם מפני שודדים, נאלץ היה לבלות לילה שלם מחוץ
לה, כמו.. אכן ארור בן ארור הלוקח חבר מאנשי יפו!" סיים את
נאומו ההיסטורי.
וכדי שלא ישכחו את המעשה המחפיר, קרא לחוקק באבן וציווה לקבוע
לוח בקירות הסביל, כדי שכל הבא ממרחקים להרוות את צימאונו
במימי הסביל יקרא:

"א ר ו ר  ב ן  א ר ו ר  ה ל ו ק ח   ח ב ר  מ א נ ש י  י פ ו
!"

אכן בטרם קמה מדינת ישראל, היה כל תושב יפו מראה לתייר, הצמא
לבניינים היסטוריים את הבניין הקטן בעל שלוש הכיפות ומסביר
לו:
"זהו השביל, המעיין הציבורי של אבו נבוט והנה כאן הכתובת, שהוא
קבע לדיראון עולם לתושבי יפו. כאן  כתוב: "מלעון אבן מלעון אלי
יאחז צאחב  מן אהלל יפא". זאת אומרת: ארור בן ארור הלוקח חבר
מאנשי יפו!"
כך היה עד שקמה מדינת ישראל, סיפחה את יפו לתל אביב, וכל ילד
ערבי נאלץ היה ללמוד לקרוא ולכתוב ערבי. לפי  חוק חינוך חובה.
אף אתה אם למדת ערבית, תיגש לסביל הבודד ותקרא בו דבר לגמרי
אחר. כי על הלוח שבקיר כתוב:
"מה שירצה אללה היה יהיה! בשם אללה הרחמן והרחום. מקום-שתייה
זה ניבנה בימי המלך המנצח כבוד אדוננו הסולטן מחמוד חאן יתמיד
אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים.. בריאות לכל שותה.. שנת  1230
לספירה המוסלמית ( 1815 לפי הספירה המקובלת).
כפי שאתם רואים יכול חוסר ידיעת  הקריאה, אף בקרב  ערבי יפו,
ליצור אגדה יפה ומרתקת!
זמנים אחרים באו. רוב תושבי יפו שזכרו את אבו נבוט, מתו או
שעזבו את יפו. עולים חדשים שישבו במקומם, קבעו לוחות אחרים.
תחילה בבולגרית ורומנית ואחר כך בעברית. ואיש לא שמע את שמעו
של אבו נבוט.
אך אתה שכבר שמעת את שמעו, אם תבוא ליפו, לא רק  כדי לגשת
לקופת חולים או ל"מכון מור" או כדי לבקר ב"שוק הפשפשים", כדי
לרכוש מציאה, תיגש לסביל ושם העלה מתוך השכחה את מחמוד אבו
נבוט, שהיווה חלק חשוב של יפו, אשר הייתה ולא תהיה עוד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבא שלך
ערומקו?

ערומקו מה??

ערומקו המפקד!


אפרוח ורוד
מתגייס לצה"ל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/7/01 3:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה