אלון לא בוכה כשהשמש שוקעת.
הוא מסתגר כשהשמיים כחולים.
אלון נתלה גבוה, מניח יד על כתף מוכרת, נזהר שלא להתרסק לרצפה
במהירות. מה שמפריד בין האור לחושך אלו רק שניות, הוא חושב.
ונזכר, איך לפני דקה ממש כל הרחוב היה מואר, ועכשיו, זאת השעה
שמדליקים את הפנסים.
אלון יפה כשהשמש שוקעת.
כשהוא היה קטן היה לו כלב. בסוף הוא נדרס. אחר כך כל התסמינים
העידו על הפרעת אישיות. הוא לא מאמין בהפרעות אישיות. אלון
אוהב את כולם, וכולם אוהבים אותו. אולי בעצם, רק איש אחד שכותב
שמות למחלות שלו, אוהב אותו קצת פחות. הוא תמיד נותן את כל מה
שיש בו, וזה מספיק. הוא לא צריך לקבל חזרה, הוא מהאנשים האלה,
שלפי החיוך אפשר לדעת כמה טוב להם לתת, אפילו בלי לקבל בחזרה.
אפילו.
אלון רועד כשהשמש שוקעת.
לא בוכה, רק רועד. רעידות נעימות כאלה, שעוברות בכל הגוף. הוא
מחכה לרגע הזה כל היום, רק כדי להרגיש את הרטט הזה מטפס ממנו
והלאה. וככה, הוא מצחקק כשהשמש שוקעת.

כשהשמש כבר בתוך הים, אלון מוצא את עצמו בדיוק באותו המקום.
כל ערב, בדיוק באותה שעה, הם מגיעים. כל האנשים שאוהבים אותו,
צוחק כשהשמש שוקעת, שאוהבים אותו נרעד ומתרגש ויפה, כל כך יפה.
הוא אפעם לא עושה בעיות, הוא הבטיח שלא ייעשה. אלון בולע את
הכדור הורוד, הירוק, והחום. אמא שלו לימדה אותו לבלוע אותם בלי
מים אפילו, את שלושתם ביחד.
הוא לא שוכח להוסיף תודה, והם מחייכים אליו, אומרים שזה זמן
לישון, לילה טוב אלון, לילה טוב.

אלון ביקש חדר עם תצפית אל הים, ובפברואר האחרון אישרו את
ההעברה.
ומאז כל בוקר הוא מתעורר בדיוק בשעה בה השמש עולה בין הגלים.
שלו.