"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח
הייתי חלק מהנוף,
היום אני אורח..."

היום.
ערב, כבר כמעט קיץ. באופן סמלי למדי החולצה האהובה עליי מהחורף
נשמטת מידי ברגע בו התכוונתי לדחוס אותה ביחד עם שאר הבגדים
לסוף הארון, עד החורף הבא.

[בדרך כלל, אני אוהבת להשאיר מקדימה כמה חולצות של חורף, למקרה
שפתאום.]
[הפעם כבר לא.]

היום.
תם עידן הנאיביות, אין ניסים של חורף באמצע יולי. איש לא יכול
להמטיר עליי טיפות דקיקות, אפילו לא היא. ביקשתי גשם. היא עשתה
עם הידים תנועה של מורידת גשמים קטנה, ומלמלה משהו על זה שהיא
לא יכולה להוריד לי גשמים. אפאחד לא יכול.

היום,
אני מנסה להגדיר את עצמי, ונכשלת.
פעמים רבות הגדירו אותי אחרים כאופטימית.
פעמים רבות הגדירו אותי אחרים כפסימית.
היום, אני, בלי הגדרות.

היום הלכתי לטייל. יש כל מיני כעסים, כל מיני תחושות כאלה,
שגורמות לך לרצות לצאת לטייל. היום לא מיהרתי לחשוב. למען
האמת, לא ידעתי מה אני עושה. אולי החבאתי מעצמי את העובדה שאני
הולכת לקלקל בי עוד משהו. שהפסיעות שלי על הכביש יחזירו אותי
אחורה בזמן.
זמנים שכבר קיוויתי ששכחתי.

היום גיליתי מחדש שיש זמנים שאני בחיים לא אשכח.
תגידי, הרסו לך פעם את הבית? לא, לא ששיפצו את המטבח או משהו,
אני מתכוונת הרסו. את יודעת, הטרקטורים המפלצתיים האלה שמפילים
בלי רחמים חתיכות מהחדר שבו גדלת על האדמה. הם לא מרגישים איך
הילדות שלך נשברת מול הפרצוף שלך, ואת, את עושה סיבובים ענקיים
כדי לא לעבור בסביבה ולראות אותם כורתים חתיכות גסות מהזכרונות
שלך. הם? בונים במקום את הבית הכי עוצר נשימה בשכונה. עוד שנה,
כולם יעברו ליד ויכנסו לשאול.
ובחוץ ידברו על הבית החדש של ברנע, שמעתם, זה בא משוודיה
בקורות עץ מוכנות, ארבעה חודשים, כן כן, רק ארבעה חודשים וזה
גמור, אין בעיות של חום וקור, שכבות בידוד, משהו משוכלל. מעכבי
שריפה, אל תדאגו, יש גם מטפים כל מטר, ואין בעיות של תרמיטים
ומכרסמי עץ אחרים, נגד כולם ריססו פה לפני, איכות חיים, תראו
איזה חדרים, איזה פשטות, איזה יופי.

לעזאזל.
אני רוצה את החדר שלי בחזרה.

היום, כבר אין פיל ענקי שאפשר להתגלש על החדק שלו. אין עמוד
גדול שפעם מישהו נפל ממנו, אין אפילו חתולים. תקעו שם רק
נדנדות ואיזה שכלול שהביאו מיפן או משהו כזה. אני רק רוצה
שיחזירו את הפיל ההוא לשם.
אני רק רוצה -
לזכור, לשכוח, למחוק, להחזיר, שוב, ושוב, ושוב, קיץ עכשיו, מה
אחר כך, לא לשאול, בטח שלא לענות, לא עכשיו, שנת שירות, צבא,
חיים, לא עכשיו.

ושם, בגן העדן של ילדות,
אני, נדנדה, דמעות.
הייתי חלק מהנוף
היום
כבר לא.