ללא רגש, ללא מחשבה, ללא הבנה, ללא שפיות.
נשענת על שכמו. היכן שתמיד רצתה להישען. אך כעת ציפיותיה
מתמוגגות עם הצוף החמוץ של הכתום אדום. לא רגע, זה בהיר, אולי
ורוד סגול?
    "האם ארוכה הדרך" שואלת בלחש, היא נשמעה רק לאוזניה.
מפשפשת בין כסיה הריקים, כשבויה המוכנה לעבור כל מכשול מצוי,
כדי להימלט משדה אויב. היא מתקמרת. שינויי הקוצים, זה מעיק
עליך, כשם סוודר ביום חמסין. נשאה אותו עמה באותה הדרך, או שמא
ההפך התרחש?
האם מה שנדר הוא, הסיר את הרוח ההומה, המתלהטת, המתלהבת?
חיוורת היא, כתינוק ללא אימא.
מסתתרת בין קירות, אך שקופים הם.
טירוף קל תוקף אותה, אך מתחזק בכל רגע נכסף ויחד עם האמונה
נסחף, והיא נחשפת אל השמחה לראשונה. האם מותר?
ומהי תמימות אם לא האמונה ברצון לשמוח?
ומהי קינאה אם לא האמונה ברצון להזיק?
ומהי אהבה אם לא האמונה בתמימות בקנאה?
ומהי אמונה אם לא היא אהבה?
משטה בו. אולי לועגת. מייחלת את השפע, שחשק כל כך. מביטה
החוצה, מבעד לחלון. מתחיל להחשיך. עינה קולטת את הירח, במקרה
היה זה ליל ירח מלא.
   "ומה היה קורה לולא היה לנו הסער, הירח?" שואלת פתאום,
כברק בוהק מסנוור מפתיע. מתלבט אם להשיב או להתעלם, אך נדושה
ההתעלמות המכחישה, המסגירה. "נבוכה?" שאל. שתק. שתקו שניהם רגע
ארוך.
"לא, לא נבוכה", משיבה לו, "חסרת אונים".
מושכת דבריה באיטיות, הקוסמת לעלם, ככינור מנגן ללא סנטר.
דמויות ,דמויות צפות נושכות, נושקות- שונות ביופיין, אך לא
באופיין. חסר האופי.
ניתן להתמכר בקלות כל כך, לניחוח השקרים העזוב בבית העניים
השיכורים. הארמונות אותם בנה לה, נהרסו ממי המלח המחשיכים.
היא לא תוותר. תשוב לשם יום ועוד יום, מבטיחה ונודרת. מכפרת.
מקיימת מגשימה. אך הרקע, רקע, של צלצול הסירובים. לא משתכנעת.
עטופה בסודות מתפרקים. סוד תמיד ייצא החוצה, היא יודעת. כולם
יודעים. והדבש שוב מר.
האם ניתן לא להרגיש? האם ניתן לא לחשוב? האם ניתן להבין? האם
ניתן להיות שפוי?