לולה שניר / הרהורים בשתי עונות |
לא לי ולא לך
דע כי בחורף אהבתי לך
רבה מנשוא,
וכי הקיץ המיס אותה עד בלי דיי.
(תחילת החורף)
אני מהרהרת בך,
עוטף אותי החושך
בה בעת שאני מייחלת לזרועותיך.
אנו נושמים את אותו החמצן,
מתבוננים באותו הירח,
ונהנים מחומה של אותה השמש,
אך איננו יחד.
(תחילת הקיץ)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|