טליה לא מוותרת, שטליה פוחדת היא עושה דווקא ו"נכנסת" בפחדים
שלה. ככה זה היה עד היום ואין שום סיבה שזה יפסק.

שטליה הייתה בת 7 היא פחדה מהחושך ולכן נכנסה למחסן קטן ומטונף
בקצה השכונה בשעות הערב המאוחרות ובלתה שם את הלילה לבד. לא
הריח הנוראי לא המקקים הענקים ואפילו לא עכברוש אימתני שנגע לה
בסנדלים הצליחו להוציא אותה משם. מאז טליה כבר לא פוחדת
מהחושך.

הפחד הבא של טליה היה מיונים, היא שנאה את העיניים הצהובות
והחלולות שלהן, את הלהקות האפורות שהפריעו לה לקרוא ספר בשקט
בכיכר דיזנגוף ובעיקר פחדה מהמחלות שהן מעבירות. אז יום אחד
היא עמדה באמצע הכיכר אוחזת בידה שקית עם שאריות הלחם של אתמול
והיונים המו סביבה, הסתובבו לידה וניקרו את נעלי הטימברלנד
החומות שלה מגעילות וטיפשות כמקודם אבל הרבה פחות מפחידות.

בהמשך טליה פחדה מערבים, מאז מקרה הלינץ' ברמאללה היא החלה
להזות צלילי סירנות ופיצוצים. בלילות היא חלמה על גופות
מרוטשות ועל חדירת מחבלים לדירת הסטודיו שלה ביהודה המכבי. אז
לקראת הגיוס היא בקשה להיות לוחמת וכאשר היא נכנסה עם הגדוד
שלה לעזה והראש של צחי המ"פ התפוצץ  ונפל בחבטה ליד נעלי הצבא
הקלות שלה היא כבר לא פחדה מערבים.

עכשיו טליה פוחדת מהמוות, אז היא שעונה על הקיר בחדרה ורק
האקדח שמונח ליד כפות רגליה היחפות מעיד שהיא כבר לא פוחדת.