"אני אומר לך, אם היינו עכשיו בשנות השבעים, היו קוראים לה
שאפה". צחקתי. אני לא מאמין שמנסים לשדך לי מישהי. הוא דיבר על
שנות השבעים, זה גרם לי לטיפת נוסטלגיה, געגועים עזים לימי
הפרועים בברמינגהם, קרלייל, וכמובן, לונדון. הו, הימים הטובים
ההם, שבהם הבחורות היו בשפע והיית רק צריך לגשת ולקטוף. איגי
פופ אמר לי לא מזמן: "סקס, סמים ורוקנרול זה באמת יופי של
ביטוי, אבל היה הרבה יותר כיף לחוות אותו", וכמה שהוא צודק.
"איזה מן שם זה?", שאלתי את סאם, אשר כתגובה משך בכתפיו
והפטיר, "עוד סיבה לשנוא את ההורים שלך". צחקתי בשנית. אני
אוהב את סאם, מלבד העובדה שהוא חבר נהדר ורוקר דגול, הוא משעשע
אותי, וזה, ידידיי, מה שבאמת חשוב. "נורמה מה?", שאלתי. הוא
כיווץ את פניו כמנסה להיזכר במשך כמה שניות ואמר, "זה מתחיל
ב-ו', אני בטוח בזה", נאנחתי. הוא חייך והוציא פתק מכיס מעילו
הפנימי. "זהו, נורמנדיה ורטיגו", הכריז. "איזה שם מגוחך",
אמרתי. סאם החזיר את הפתק לכיס, ואמר, "אכן מגוחך, אבל שאפה".
הנה זה בא שוב, גל נוסטלגיה משנות השבעים.
הפגישה ביני לבין נורמנדיה תוכננה ליום חמישי הקרוב, ארוחת ערב
במסעדה סופר יקרה שסאם כפה עלי ללכת אליה, אני בכלל תכננתי
משהו רומנטי-קלאסי, כמו בימים ההם, משהו שמערב את הירח ואור
נרות. אבל נשות העולם הגדול והחדש, לכו תבינו. בשנות השבעים זה
לא היה ככה. מצד שני, זה גם לא היה ממש רומנטי אז, רק לגשת
לבחורה ולקטוף.

יום חמישי הגדול מגיע, אני נותן הרצאה טקטית אחרונה ליחזקאל
וששון, עוזריי הערסים, שיחפו עלי בזמן הדייט (בתקווה לאחד
סוער). "אתה לא מתכוון ללבוש את זה", נשמע קול מאחוריי. זה
סאם, אני תוהה אם דבריו היו שאלה או קביעה. "מה רע במה שאני
לובש?", אני שואל, ומפתיע את עצמי בכך שאני מוצא בקולי טון של
התגוננות. "זה ברדס", הפעם הוא קובע, ללא ספק. "אני יודע שזה
ברדס, אני לובש את זה כל הזמן", עניתי. סאם גירד במצחו,
"בדיוק", אמר, "אתה לובש את זה כל הזמן", המשיך לומר, "אתה
צריך לתת לה להרגיש מיוחדת!", הפעם הוא צעק. "אתה לא רוצה
ברצינות שאני אוריד את הברדס שלי", ספק שאלתי, ספק קבעתי, הוא
השפיע עלי, כנראה.

אני לא מאמין שהסכמתי. לראשונה בתולדות החיים, היקום וכל השאר,
מלאך המוות הוריד את ברדסו. אפילו על הבמה לא הסכמתי לעשות כך,
אפילו במשגלים לא הסכמתי לעשות כך! אך משגלים אלו היו בשנות
השבעים המופלאות, ורוב מה שקרה שם היה חריג, הדיסקו, נפילת
השלטון הדיקטטורי בעולם הבא, ישראל הצליחה להשיג הסכם שלום,
וגם משגלים עם ברדס, שהפך לדבר די פופולרי בארה"ב, אני מוכרח
לציין, וכמובן שיש עוד אין ספור דוגמאות נוספות לאירועים
משונים בשנות השבעים.

היא מאחרת, אני לא מאמין. איך היא מעיזה לאחר לפגישה עם מלאך
המוות. אה, הנה היא, מגיחה מעבר לפינה. היא ראתה אותי ומתקרבת
לעברי, אני מחייך. היא חולפת על פניי ונעצרת, מסתכלת סביבה,
כמחפשת מישהו. אני מתקרב לעברה, "נורמנדיה?", אני שואל. היא
מסובבת את מבטה לעברי בבהלה, "כן?", שואלת בטון מפוחד, כאילו
חוששת שבא אני לבשר לה על משהו נורא, אני מניח שטון הדיבור שלי
מאיים במקצת, אחרי הכל, אני מלאך המוות. "אני מלאך המוות",
אמרתי. "אה", אמרה ונראתה בצורה מאוכזבת במקצת, "לא אמור להיות
לך ברדס וכזה חרמש?". "מגל. החלטתי לבוא ללא הברדס", השבתי.
אני אהרוג את סאם, היא לא קלטה שזה הופך אותה למיוחדת. "אז
נכנסים?", שאלתי. היא עיקמה את שפתיה, בצורה די חמודה, היא
חדלה מכך כשהבינה שאני מביט הישר לשפתיה. "לא", הכריזה. "לא?",
התפלאתי. "כן. לא", אמרה וצחקה, "אני לא רוצה להיכנס למסעדה".
היא מנסה לבטל את הפגישה? "זה בגלל שאני לא לובש את הברדס?",
ניסיתי לגלות את פשר העניין. היא חייכה והנידה בראשה לשלילה.
"שום דבר לא קרה, אני פשוט לא רוצה להיכנס למסעדה", אמרה. "אז
מה את רוצה לעשות?", שאלתי. עיניה נצנצו נוכח השאלה, "סיבוב
בכרכרה!", קראה, "בפארק!", הוסיפה. זה יותר רומנטי ממה שאני
חשבתי, הבחורה הזו בסדר.