אני עדיין מרגישה אליך יותר משהייתי רוצה, וזה הדבר האמיתי
הראשון שרשמתי מזה חודשים. ולא אכפת לי שתראה את זה. זה
המקום שלי ואני מתעלמת מזה שאתה נכנס. אתה נכנס למקום שלא
שלך יותר. אף אחד לא ידכא את האהבה שלי לכתיבה, אף אחד לא ימנע
ממני מלהעלות את מה שאני מרגישה על הכתב. אני יודעת שאני אוהבת
את איך שגרמת לי להרגיש, ולא אותך. אותך כבר הפסקתי לאהוב, או
כך אני מקווה. אתה יודע, נראה לי שראיתי אותה באוטובוס, את זו
שאהבת אחריי. כל מה שעבר לי בראש היה "הנה זו שאמיר אהב אחריי.
שאמיר עדיין אוהב". זה פגע בי, אבל פחות ממה שציפיתי.
אני רוצה לאהוב... כל כך. מפריע לי שבעשרים ושתיים שנותיי
אהבתי רק אותך. איך זה הגיוני, לעזאזל. אני מתגעגעת לאהבה, לא
אליך. גם אליך, אבל רק קצת. הצד הרציונלי שלי יודע שהיינו יחד
יותר זמן משהיינו צריכים להיות. אני יודעת שאם היה לי ניסיון
לא היינו מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן, אין לי מושג מה היו
הסיבות שלך להישאר איתי. אבל גרמת לי להיות מאושרת, ובגלל זה
אני תמיד אוהב אותך. השארת בי תחושות של הקשבה ואכפתיות, שלא
יכולתי לתת לך בחזרה. לא היו לי את הכלים להתמודד איתך, ואתה
גם כך לא אהבת מספיק. אני יודעת שאחווה אהבה טובה מזו, אבל עד
אז לא אוכל להפסיק לאהוב אותך לגמרי. אני מבינה את עצמי יותר
טוב עכשיו, יודעת מה מניע אותי ומה הניע הניע חלק נרחב
מההתנהגות שלי אז ועכשיו. אתה יודע שתמיד גדלתי עם התחושה שאני
"הטיפשה" במשפחה? אחותי תמיד הייתה החכמה, אחי הגאון מחשבים
ואני הטיפשה. שמסתבכת בהפעלת מכשירים, שלא יודעת לעשות דברים
מינימלים. בגלל זה היה לי כל כך חשוב להגיע להישגים ולהוכיח את
עצמי. חינכו אותי למצויינות ושאמא תגיד מה שהיא רוצה, המבט שלה
לציונים נמוכים עדיין זכור לי. אף אחד לא מושלם. גם החינוך שלי
דפק אותי קצת, בדיוק כמו ששלך.
לא ידעתי להתמודד איתך. לא הייתי מנוסה. היום אני יודעת
שיכולתי לעשות אלף דברים אחרת. ואתה כבר אהבת אחרת אחריי, כל
זה לא מעניין אותך בכלל. לא נוגע בך. היא קצת מזכירה אותי
מבחינה חיצונית, החלטתי לקחת את זה כמחמאה.
אני נראית טוב, ואני יודעת את זה. אבל אף אחד לא מעורר בי
עניין, וזה מטריד אותי. איך אפשר בגיל עשרים ושתיים לאהוב רק
פעם אחת. אני לא רוצה לאהוב אותך, אבל אני לא אשתחרר ממך
לחלוטין עד שאוהב אחר. אהבה מחליפה אהבה. עצוב, אך זו האמת. לא
יכולתי לעזור לך, לא יכולתי. עכשיו אני יודעת את זה. לא היו לי
את הכלים, אתה מבין? לפעמים אני תוהה ביני ובין עצמי אם הייתי
עבורך סוג של ריבאונד ארוך אחרי רעות. תחושת חוסר האהבה שהשארת
בי עד כדי כך גדולה. ואתה יודע מה הכי פגע בי? שאמרת לי שכל
הזמן הזה צדקתי. שדברים באמת היו צריכים לבוא בצורה טבעית ולא
באו. זה כל כך כאב. ושנה אחרי, זה עדיין כואב. פחות, אבל כואב.
הזמן מרפא פצעים אבל לא מעלים צלקות. אם היה לי ניסיון הייתי
משתחררת ממך אחרי שנה. הצל שלך עדיין רודף אותי לפעמים. היום
אני יודעת שזה לא רק אתה שלא יכולת לתת מספיק, זו גם אני. עם
הראש בקיר והעקשנות, עם חוסר ההבנה וחוסר הכלים לעזור לך
ולתמוך. לא ידעתי לעזור לך, לא ידעתי לתמוך בכך כמו שתמכת בי.
לא ידעתי להקשיב, לא ידעתי להשתחרר. גדלתי בתוך מסגרת בה
נדרשתי תמיד להוכיח את עצמי, להוכיח לכולם שהשתניתי. שאני לא
אותה הילדה המורדת-מעשנת סמים-לא לומדת שגרמה כל כך הרבה צער
להוריה. לא יכולתי להשתחרר בהודו, לא יכולתי לזרום. אבל דע
שתמיד אהבתי אותך. אהבתי את הכוחות הנפשיים שלך, את הרגישות.
אהבתי כמעט כל צד וצד בך. אהבה שלמה, אהבה טוטאלית. כזו שמעולם
לא יכולת לתת לי. לפעמים נראה לי שרק הבחורה שתרחיק אותך מעליה
תגרום לך להיות איתה באמת. אולי היא כזו.
יש לי המון חברים, יש לי עתיד, יש לי את השינוי שתמיד הייתי
צריכה לעשות ואין לי אותך. אני שלמה עכשיו, אתה מבין? אני לא
צריכה אותך. לא רוצה אותך, יודעת שאוהב אחריך ושזה יהיה טוב
ומתאים לי יותר. דע שתמיד רציתי בטובתך. דחפתי את זה לקצה כי
ידעתי שאתה לא מה שאני צריכה ורוצה. תמיד ידעתי שאתה ואני זה
לא לנצח, אבל אהבתי אותך. ולמרות הכול גרמת לי להיות מאושרת,
ותמיד אוהב אותך על כך. אתה אהבת חיי. החבר הראשון שלי, היחיד
שאהבתי באמת. היחיד שהצליח לשבור את כל החומות שלי. חבל לי שלא
הצלחתי לחדור אליך לגמרי, לא ידעתי איך. זה הרק הצל שלך, שרודף
אותי לפעמים. רוצה שיפסיק. אני רוצה אהבה חדשה, טובה ונקייה
ממשקעים. השמש כבר זורחת. לא רוצה לשקוע כך יותר.
אסור לי.

לפעמים דברים פורצים החוצה לא ערוכים ולא מסודרים. וזה מה
שמשחרר, בעצם.