קרני שמש מרצדות משחקות באובדני,
כמו צל שנקלע אל מקום אסור.
אמונה מלטפת את שערי,
בעוד אני מספרת לה על אובדן אהבתי.
דופקת על השולחן בחוזקה.
הדמעות אפילו כבר לא עושות את המסלול הרגיל שלהן אל הכרית,
מתפתלות בשבילי פניי,
כאילו איבדו אהבה כאילו גם הן סובלות משברון לב.
אמונה- הרמזים שלך מקולקלים,
אולי צריך להחליף להם סוללות.
כל הפרחים קמלו,
שיחות חולין נתפסות כאוצר,
הלב מחזיק בחץ שפילח את אהבתו
מתבונן כלא מאמין, פעור פה ועיניים.
עד מתי עור, בשר ודם יפלו בצללים?
את השמש והאויר עישנה האהבה,
שאיפה מהירה אחת והם נעלמו כלא היו.
נשאבו אל תוך הבטן ההריונית שלה,
מתבוננים בעובר שלא יוולד לעולם.